הארכיון של דצמבר, 2012

לפני ארבעים שנה (פחות שעה ושלוש דקות), בשנת 1973, הציגו בתי הקולנוע בישראל את הסרט הסנציוני "דון ז'ואן" או כפי שנקרא בשמו המקורי "אם דון ז'ואן היתה אישה".

בריג'יט בארדו היתה אז בשיא יופייה. הסרט, בבימויו של רוז'ה ואדים, כלל סצינות סקס רבות (זכורה במיוחד סצינת הנשיקה בין בארדו לג'יין בירקין) ועורר סערה גדולה. הסרט, איך לא, הוגבל לצפייה מגיל 18 ומעלה, אך שמעתי על צעירים רבים שאיכשהו הצליחו לראות על המסך את בארדו עם מעט מאוד בגדים לגופה.

הנה שלוש כרזות שיש ברשותי מסרט זה. שימו לב, את שתי הכרזות הגדולות מחזיק בני בן ה-14 בקושי רב.

הכרזה המרשימה ביותר של הסרט. בארדו מעולם לא נראתה יפה וחושנית כל כך...

הכרזה המרשימה ביותר של הסרט. בארדו מעולם לא נראתה יפה וחושנית כל כך…

עוד כרזת סרט גדולה, נועזת ביותר

כרזה קטנה יותר, אך עם טקסט בעברית. יש לי שבעה עותקים כאלה…

קטע מראיון עם האדריכל ישראל גודוביץ, לשעבר מהנדס העיר תל אביב, בעיתון "גלובס": "אלנבי זה 144 הבתים הכי יפים בתל אביב, עם ובלי שימור", הוא אומר. "פה הייתה רצועת בתי קולנוע, נכס של העיר, לאורך אלנבי, כמו לאס וגאס. מקולנוע תמר שנבלע בהריסות, מתמיד שבנו עליו בניין, קולנוע אופיר פה מתחתינו שהפך למגרש, אלנבי, מוגרבי וזמיר בכיכר, וקולנוע קסם בכיכר האופרה. אתה מבין איפה היית? ואני לא אומר לשחזר, אבל בואו נעשה משהו ברוח התקופה. הבעיה בקולנוע אלנבי שהוא מבנה אטום, כמו בונקר. זה בניין לשימור, 17 מטרים גובה, בלי להוסיף ובלי לגרוע, ובלי לפתוח חלונות. איזה שימוש תעשה בו? לא מגורים, לא מלון, לא משרד. מסחר וקניון כן, אבל אתה ליד שוק הכרמל וציר מסחרי חזק. מה תעשה? הכול בדולר? כל אלנבי הכול בדולר. וקולנוע לא מסחרי, כי זה 900 מקומות, וגם שמחלקים לארבע אולמות, עובדה שהם נסגרים. מה נותר? להמציא. קראתי שחברת דיסני מקימה מרכזי קניות שבהם נמכרים 500 מותגי החברה, הצעצועים והקלטות. יש חמישה מרכזים כאלה בערים גדולות בעולם, ולמה לא תל אביב ולמה לא קולנוע אלנבי, שעומד כגרוטאה באמצע העיר? נפגשתי עם נציגת דיסני אינטרנשיונל בישראל, החברה שמחזיקה את דיסני-וורלד, לבדוק אם אפשר להקים מרכז דומה בישראל. היא שאלה אם יש לי מקום. אמרתי שכן, בניין של 3,000 מטרים רבועים, על כל קומותיו. יש חללים למכירות, חלל מרכזי יישמר גם לקולנוע לסרטי דיסני, וגם לסרטי תחנת הטלוויזיה שלהם. למרכז דיסני יחיד בארץ אנשים יבואו מקריית שמונה ומאילת. אמרתי לה, תוכלו לשים בבניין גם את המשרדים שלכם. הרעיון נראה לה. אמרה שתעביר את זה להחלטת מועצת המנהלים ותחזור אלי. לא נדנדתי לעירייה ולא לבעלים של אלנבי. הייתי בטוח שהוא יסכים. יש לו משתמש קצה שיבנה וישלם לו טוב על בניין שעלה לו שלושה מיליון דולר, אני מכיר את המספרים, והוא צריך להיות מאושר. עסקת חייו. הלכתי לבעלים מישל אזרואל, שגר בסביון. הוא אמר לי שהבטיחו לו מגדל, שיוכל להרוס ולעשות דירות. בדקתי בעירייה, וכולם הכחישו. אבל הוא לא היה מוכן להקשיב לי. ניסיתי גם באמצעות אנשי עסקים מכרים לקנות ממנו את הקולנוע. הוא לא מוכר, ודבק בגרסה שיבנה למגורים".

***

ביום שישי לקחתי את בני בכורי לסיור בשוק הפשפשים. כשמיצינו, נסענו לנחלת-בנימין. הדוחק היה גדול ולא ממש מצאנו את עצמנו. יצאנו אל רחוב אלנבי ומול עיניי בלטה מפלצת בטון. "אני חושב שזה קולנוע אלנבי המיתולוגי", אמרתי לבני. "שרון רז סיפר לי שהוא כנער צפה שם בסרטים ובהופעות". שרון רז הוא בעל הבלוג "נטוש", המנציח מבנים ישנים ונטושים שפעם היו ה-דבר והיום מדברים עליהם בעיקר כ"מיועדים להריסה". בצער רב סיפר לי שטרם הצליח לצלם בתוך המבנה מאחר והוא סגור ומבוצר.

"אתה חושב שאפשר להיכנס אליו?" איתגר אותי בני.

"בוא נבדוק", גיליתי נחישות. עשינו שלושה סיבובים סביב לקולנוע ולסיכום אמרתי: "לא נראה לי שאפשר להיכנס אליו. אתה רואה – זו מפלצת בטון. כמעט כל הכניסות חסומות כאילו זה בונקר צבאי. הנה, תראה… רק בגובה של שישה מטרים יש חלון עם סורגים".

"ומה זה בשבילך לטפס שישה מטרים", התגרה העולל.

חיש קל טיפסתי על קיר לבנים בן שלושה וחצי מטרים. הגעתי אל גגון רעוע. החלון עדיין היה גבוה, אך לשמחתי הבחנתי במספר ברגים בולטים. אלה שימשו לי כסולם מאולתר. בקושי רב שמתי את סוליות הנעליים עליהם והנה… עוד רגע אני רואה את פנים הקולנוע. שלחתי ידי הימנית אל הסורגים (טעות קשה – אני שמאלי) והתרוממתי. קולנוע אלנבי נגלה אליי: האולם המרכזי. הוא היה ריק ונטוש, ללא כיסא קולנוע אחד. סתם אולם פתוח ורחב. בצד ימין הצלחתי להבחין במה שהיתה פעם הבמה ושרידים של המסך האדומים עדיין נותרו. בצד השמאלי הבחנתי ביציע…

ואז היד החלה להתייעף מלשאת את 68 הק"ג שלי. שלחתי את ידי השמאלית אל הכיס ושלפתי את הטלפון. הצלחתי לצלם, בקושי רב, חמישה פריימים של קולנוע אלנבי בטרם נאלצתי לרדת מהחלון הגבוה.

קבלו הצצה, לא הכי מרשימה מבחינה אומנותית, אבל היי, זה הכי טוב שיכולתי!

האולם המרכזי. כאן התכנסו מדי יום מאות אנשים, על כיסאות עץ, וצפו במסך בסרטים הטובים ביותר.

האולם המרכזי. כאן התכנסו מדי יום מאות אנשים, על כיסאות עץ, וצפו במסך בסרטים הטובים ביותר.

כאן, מתחת לקורת הבטון, ניתן להבחין בבמה ובשריד של המסך האדום.

למעלה שכן היציע הגבוה…

דרך יציאה זו יצאו הצופים בתום הסרט

תמונה טובה יותר של הבמה והמסך

ותמונה טובה יותר של היציע…

1967. מה עוד לא נאמר על השנה הזו?

ניצחנו במלחמת בזק, כבשנו שטחים ועימם אנחנו תקועים עד היום; הכספומט הראשון מותקן בלונדון ומאז אנחנו רק מושכים ומושכים; צ'ה גווארה מחוסל בבוליביה והופך לאייקון עולמי; המחזמר "שיער" עולה לראשונה; הצייר הסוריאליסטי, רנה מגריט, הולך לעולמו; דיוויד בואי מוציא את אלבום הבכורה הנושא את שמו; הגששים מצחיקים את המדינה עם מערכון "המכונית המגויסת" ואלביס פרסלי, בשעה טובה, מתחתן עם פריסליה.

והיה גם קולנוע. אני שמח וגאה להציג את כל כרזות הקולנוע לאורך כל שנת 1967 בקולנוע המיתולגי "שרון" בנתניה. ממליץ בחום לקרוא את האותיות הקטנות של כל מודעה ומודעה. איפה עוד אפשר לקרוא סלוגנים כגון: "אנו מגישים את יצירת האיתנים", או: "מי שרואה סרט זה מובטח לו שיצחק במשך חודש".

התנ"ך עלה לראשונה ביומה האחרון של שנת 1966.

התנ"ך עלה לראשונה ביומה האחרון של שנת 1966.

וקבלו גם בונוס: הסרט הטורקי "שובי אלי בתי"...

וקבלו גם בונוס: הסרט הטורקי "שובי אלי בתי"…

נא לא להפריע

אהל הדוד תום

אהל הדוד תום

ערבסק, עם סופיה לורן וגרגורי פק

ערבסק, עם סופיה לורן וגרגורי פק

058

סבינה והגברים, סרט ישראלי עם אורי זוהר

החנות ברחוב הראשי

החנות ברחוב הראשי

מודסטי בלייז, "ג'יימס בונד בחצאית"

מודסטי בלייז, "ג'יימס בונד בחצאית"

ארבינקא, סרטון המופלא של אפרים קישון

ארבינקא, סרטון המופלא של אפרים קישון

אנשים מופלאים במכונות מעופפות

אנשים מופלאים במכונות מעופפות

המסך הקרוע

המסך הקרוע

עליזה מזרחי, הלא היא עדנה פלידל ז"ל בקומדיה של מנחם גולן

עליזה מזרחי, הלא היא עדנה פלידל ז"ל בקומדיה של מנחם גולן

רינגו הצעיר

רינגו הצעיר

יום לפני הכניעה

יום לפני הכניעה

אנג'ליק המופלאה

אנג'ליק המופלאה

פראנקי וג'והני, כך כתבו זאת פעם...

פראנקי וג'והני, כך כתבו זאת פעם…

גיבורי נאוטילוס

גיבורי נאוטילוס

הבלש בעל רגלי הקטיפה

הבלש בעל רגלי הקטיפה

הרוסים באים, הרוסים באים!

הרוסים באים, הרוסים באים!

ג'והן יקירי

ג'והן יקירי

המקס הכחול

המקס הכחול

כיצד לגנוב מיליון

כיצד לגנוב מיליון

הצנחנים באים האנגלים באים

הצנחנים באים האנגלים באים

6 ימים לנצח

6 ימים לנצח

3 ימים וילד, סרט ישראלי מקסים

3 ימים וילד, סרט ישראלי מקסים

דוקטור ז'יוואגו

דוקטור ז'יוואגו

האם פריז בוערת?

האם פריז בוערת?

חרטום

חרטום

4 בניה של קטי אלדר

4 בניה של קטי אלדר

יאנג צה הגועש

יאנג צה הגועש

עיר היצרים

עיר היצרים

כוכבים על הקרח

כוכבים על הקרח

סיירים

סיירים

התשוקה לחיות

התשוקה לחיות

ג'יין אייר

ג'יין אייר

הרוזנ מהונקונג, הטעות במקור...

הרוזנ מהונקונג, הטעות במקור…

הומברה

הומברה

האם תל אביב בוערת?

האם תל אביב בוערת?

עם אשתי - לא!

עם אשתי – לא!

שניים לדרך

שניים לדרך

הכרזה האחרונה של השנה.

הכרזה האחרונה של השנה.

קולנוע יובל, 2012

הקדמה: רקע הכרחי

במשך שנים הייתי אספן בתיאוריה. זאת אומרת שתמיד הערכתי והתלהבתי מפריטים ישנים שהיו פעם בכל בית או בכל רחוב – שלטים ישנים, כרזות, מוצרי חשמל, אביזרי מטבח, עיתונים ישנים וכו' – אך לא ממש מצאתי את עצמי. מדי פעם אספתי פריט כזה או אחר, אך ממש לא הצלחתי למצוא את דרכי ובוודאי את הנחישות ולהמשיך ולהקדיש זמן לכך. בשלב מסוים, כשניסיתי לברר מדוע אני לא מתחבר לפריטים ישנים כפי שהייתי רוצה, הגעתי למסקנה שהסיפורים שמאחורי הפריטים מעניינים אותי הרבה יותר. קחו למשל מאוורר משנות החמישים. מגניב, נכון? אז קרוב לוודאי שלא אתלהב להציב אותו בסלון או במטבח ביתי. הסיבה: אני רוצה לדעת מי רכש אותו, מי הפעיל אותו בלילות קיץ חמים, מדוע הוא החליט להיפטר ממנו ולאיזה ידיים הוא התגלגל מאז ננטש. אז זהו המוטו שלי: תנו לי מוצר, אבל קודם הביאו לי את הסיפור שמאחוריו.

באמצעות בתי הקולנוע של פעם אני מצליח לשלב בצורה מושלמת בין הסיפור לבין הפריט.

פרק א': פוליקר היה יכול לחבר על זה שיר

אז איך הגעתי אל בתי הקולנוע של פעם?

אירוע אחד קטן ולכאורה זניח, שאירע לפני כשלושה חודשים, הוציא ממני באחת את יצר האספנות והנוסטלגיה שבי בעוצמות אדירות. במוסף ראש השנה האחרון של "ידיעות אחרונות" הופיעה כתבת שער מאת סימה קדמון אודות יהודה פוליקר. זה לא היה עוד ראיון סטנדרטי של שאלה ותשובה, אלא סיור רגלי אל המקומות שעיצבו את ילדותו של הזמר. בכך סיפקה קדמון הצצה נוסטלגית ומרתקת על שכונת קריית חיים של פעם, זו שאיננה עוד. לצד בית הספר היסודי "גורדון", דרך המספרה של אביו בבסיס חיל הים, פוליקר בחר גם לבקר בבית הקולנוע "היובל" השוכן ברחוב בוסל בקרית חיים המערבית. הכרתי היטב את הקולנוע. ביתם של סבי וסבתי היה מרוחק רק 200 מטר ממנו וגם אני ביליתי בין כתליו לא מעט. הקולנוע הוקם ב-1959 ונחשב לקולנוע הפחות מוצלח של קרית חיים. בעוד שלקרית חיים המזרחית – הצפון תל-אביב של הקריה – היה את קולנוע "בית העם" המושקע והפנסי, הרי שקולנוע יובל, הממוקם בקרית חיים מערבית – הדרום תל-אביב של הקריה – נחשב יותר לקולנוע של פושטקים. לי זה בכלל לא הפריע. גם כשהצעירים היו מגלגלים במעברים בין הכיסאות את בקבוקי הזכוכית או שבאמצע המערבון הייתה נשמעת הקריאה: "תיזהר, מאחוריך!" כשהנבל היה מתגנב מאחורי גבו של ג'ון וויין האגדי.

"והוא פותח לי את הדלת ואני פתאום רואה… סרט", סיפר פוליקר בכתבה, "אוני לא יודע מה זה סרט! בשוק! זה קולנוע שנבנה לפני 58 שנים והיום הוא עומד מיותם, כבר הרבה שנים ומיועד להריסה. כל זיכרונות הילדות שלי, כל הסרטים שגדלתי עליהם, כל הספרים… זה הסינמה פרדיסו שלי. האישי". אלא שמהקולנוע ההוא,למעט זיכרונות הילדות, לא נותר כיום כמעט דבר. אלוהים יודע כיצד הצליח פוליקר להיכנס אל הקולנוע, שפתחיו נחסמו לפני שנים רבות בבלוקים ובריתוכי ברזל, ולהציג לכתבת ולצלם פיסה משמעותית מילדותו. בתמונה שהופיעה בכתבה זו נראה פוליקר עומד במרכז האולם, נבוך, עצוב ונדהם מהחורבן שנותר במקום. "פעם", ניסה לשכנע אותה, "ישבו כאן על כיסאות העץ מאות צעירי קריית חיים, בידיהם קופסאות פופקורן ובקבוקי גזוז. הם קיוו לדייט מוצלח או על עוד סרט אקשן בלתי נשכח".

פוליקר בקולנוע יובל

פוליקר בקולנוע יובל

קראתי את הכתבה וליבי נחמץ. אמנם מפרידות ביני לבין פוליקר כמעט 20 שנה, אך לא אחת ראיתי אותו ואת אחיו, משה, מסתובבים בשכונה. סביר להניח שגם הבחנתי בשניים מבלים בבית הקולנוע המקומי, כי פשוט אי אפשר היה אחרת: קולנוע היובל היה מרכז הבילוי העיקרי ואולי היחידי של צעירי קריית חיים המערבית. אני זוכר היטב את הסרט הראשון שראיתי ב"יובל". דודי, איתן, לקח אותי לצפות ב"הפרופסור המטורף" של ג'רי לואיס. צחקתי אז כמו שלא צחקתי בחיים. מאז, פקדתי את הקולנוע עשרות פעמים. שם ראיתי את בן-חור, ברוס-לי, רוקי, סופרמן ואת המכונית המופלאה צ'יטי-צ'יטי בנג-בנג.

באיחור של 30 שנה, אני מודה: לא תמיד שילמתי על כרטיס הכניסה. אז קראו לזה להתפלח…

פרק ב': כיסאות קולנוע חורקים

פעם, לפני שנים רבות, הגעתי לפגישה במשרד פרסום תל-אביבי. בפינת ההמתנה ניצבו זוג כיסאות קולנוע מפעם: כאלה עשויים עץ, בעלי מושבים מתקפלים ועל משענות הגב הופיעו מספרי הכיסאות.  כל כך התרגשתי. על אף שאלה הוצבו שם כפריט עיצובי בלבד, לא עשיתי חשבון והתיישבתי על אחד הכיסאות. המושב חרק והצליל העץ הנאנח החזיר אותי בבת אחת אל בית הקולנוע של ילדותי. אני לא זוכר דבר מאותה פגישה, אך את זוג כיסאות הקולנוע הללו לא שכחתי זמן רב. היה במראה שלהם את עיקר ימי ילדותי. בערך כמו שתראו לי סוכריות פז, או מסטיק "בומר" או אלבום קלפים של "העולם המופלא".

מאז, ניסיתי לאתר ברחבי המדינה כיסאות קולנוע של פעם. בכל פעם כשסופר לי על עוד בית-קולנוע-של-פעם, שעומד להיהרס לטובת עוד מיזם נדל"ני, עשיתי מאמץ להגיע רגע לפני הסוף המר ולחלץ פריט מההיסטוריה. איכשהו, בכל פעם כזאת פספסתי. כשקולנוע אורות בקרית מוצקין נהרס עד היום, גיליתי זאת יומיים מאוחר מדי. כשקולנוע רמה ברמת גן נהרס, קראתי על כך למחרת בעיתון. בשלב מסוים כבר התייאשתי לגמרי. הנחתי שכבר לא נותר עוד אולם קולנוע מפעם.

פרק ג': רגע לפני שהמסך יורד

בשנת 1989, רגע לפני שהתגייסתי לצבא, ירד המסך מעל קולנוע היובל באופן סופי. הסיבות לכך רבות: פריחת הקניונים ובתי הקולנוע המפנקים, הכבלים הפיראטיים, הוידאו, כניסת הכבלים החוקיים ועוד ועוד. הראש שלי כבר לא היה בשכונה ובוודאי שלא היובל. מכבי חיפה שלי דרסה את הליגה, קטפה אליפות אחר אליפות, והבילוי בקולנוע השכונתי והאינטימי התחלף בהצגות על הדשא של קרית אליעזר. היום אני חושב שאם מדי פעם הייתי קופץ ליובל, מזמין חבר או חברה, אולי הייתי דוחה את הקץ. יכול להיות, אלא שזו מחשבה נאיבית ורומנטית. בשנת 1993, כשהחלו הדיבורים על כך שעיתון "חדשות" עומד להיסגר ומחירו אף הורד לשקל בודד, נהגתי לרכוש בכל בוקר חמישה גיליונות. באמת האמנתי שאם אעשה זאת, אצליח למנוע את חיסולו. טעיתי. בדצמבר אותה שנה נסגר העיתון.

בחזרה לפוליקר. בתמונה שהופיעה בכתבה, בתחתית הפינה הימנית, היה נדמה לי שאני מבחין במשהו שעשוי להזכיר במעט שורת כיסאות. אלא שהתמונה הייתה כה חשוכה, עד באותה מידה זו היתה יכולה להיות ערימת קרשים. רק כש-ynet העלו פרומו וידאו לכתבה אודות פוליקר, הבחנתי בפריים בודד ומואר בו נראה פוליקר עומד במרכז הקולנוע הנטוש ובפינה – אי אפשר לטעות – ניצבה שורת כיסאות קולנוע מפעם.

נרגש ונפעם יצאתי מביתי והתדפקתי על דלת שכנתי, אווה. כמה מילים על אווה. היא בעלת סטודיו לעיצוב בעץ "לוח וגיר" וחשבתי שהיא האדם המתאים ביותר לסייע לי לחלץ שרידים ישנים מבית הקולנוע. סיפרתי לה בהתרגשות על הקולנוע, על פוליקר ועל שורת הכיסאות. עיניה נדלקו. "אני מחפשת כיסאות קולנוע מעץ הרבה מאוד שנים. לפני כמה שנים התקשרה אליי חברה מרמת גן. היא סיפרה לי שברגעים אלה ממש הורסים את קולנוע רמה ושזו ההזדמנות שלי לחלץ כיסאות. אלא שעד שהגעתי, הקולנוע נהרס לגמרי ואי אפשר היה לחלץ דבר".

בירור קצר גילה לי שבחודשים הקרובים ייהרס קולנוע היובל ובמקומו ייבנה מרכז סיעודי. הבנתי שאם לא נזדרז, ייהרס הקולנוע בטרם נספיק לבקר בו. הכנו תוכנית פעולה, הצטיידנו בכלים – ונסענו נרגשים אל קרית חיים, אל קולנוע ילדותי.

פרק ד': ברגים סוררים

יחד נסענו אל הקולנוע. המחזה היה עגום. הקולנוע היה במצב קשה מאוד: מלוכלך, בגג נפערו מספר חורים גדולים ועשרים שנות הזנחה נתנו את אותותיהן. שורת הכיסאות, שבתמונה נראתה במצב סביר, התבררה כבכי רע. כשפנסי ראש על מצחינו, התחלנו בפירוק. בהעדר חשמל, עבדנו בכלים ידנייםם. ניסרנו את העץ, נלחמנו בברגים סוררים, חתכנו ברזלים ובמשך ארבעה ימים ארוכים ומתישים חילצנו את מה שאפשר היה לחלץ.

בכל אותם ימים קשים ומלוכלכים, בדרכנו הביתה, הבטחנו שאת זוג הכיסאות הראשון שנצליח לבנות ולשחזר מחדש – נמסור אותם לפוליקר. הרי הכל התחיל ממנו ובגללו. כעבור ימים רבים, בהם ניקינו את העץ מלשלשת היונים, הסרנו את המסטיקים בני עשרות השנים, שייפנו מחדש את העץ, הרכבנו את החלקים, צבענו בלכה והוספנו את המספרים על גבי הכיסאות, פניתי לפוליקר במייל. סיפרתי לו את הסיפור כולו והצעתי לו לקבל מידינו פיסת זיכרון השייכת לילדותו.

כעבור דקות ספורות פוליקר התקשר אליי וסיפר שמאוד התרגש מהמכתב. לפני שבועיים נפגשנו לפני אחת מהופעותיו. אווה ואני מסרנו לו את הכיסאות ובעיניים נוצצות הוא החל להפליג בסיפורים על חוויותיו מבית הקולנוע. אלמלא מנהלו האישי, שהודיע לו שהוא חייב לעלות על הבמה, היינו ממשיכים להפליג בשיחה על ילדותינו בקרית חיים. פוליקר לקח את הכיסאות אל ביתו, לא לפני שהודיע שימקם אותם מול מסך המקרן שבביתו.

הכיסאות המקוריים

הכיסאות המקוריים

IMG_0436

כותב מילים אלה עם אחד, יהודה פוליקר

פרק ה' ואחרון: סוף שכולו התחלה

לכאורה, סוף הסיפור. אלא שעבורי מדובר רק בהתחלה. מאז, מצאתי לי ייעוד. להנציח ולהציל כמה שיותר פריטים מבתי קולנוע של פעם. הבנתי שעבור מאות אלפים ישנם זכרונות מהיכלי הקולנוע הללו ושפריטים מבתי קולנוע ישנים עשויים לרגש רבים ולהשיב להם – ולו רק במעט – פיסות היסטוריה מוחשיות. מאז, עברתי ארבעה בתי קולנוע שעליהם אספר ברשימות נפרדות.

אני מודה שהעיסוק הזה מלהיב אותי ורק בקושי אני מצליח לרסן את התלהבותי ונחישותי. בכל יום פנוי ני רץ לעוד אתר, מסייר, לומד עליו היכן שאפשר ומנסה לשחזר בראשי את שעבר עליו לאורך השנים – בימי הזוהר ובימי החושך. הפריטים שאני מחלץ מבתי הקולנוע הם כרזות ישנים, פלאיירים, בקבוקים (כן, הטמפו של פעם), כיסאות ישנים והרוסים הדורשים שיפוץ לא פשוט, והסיפוק והריגוש לא יתואר במילים. לא יודע לאן זה הולך, אך אני מוצא שאני מקדיש זמן רב במחקר אודות בתי הקולנוע של פעם.

באחד מבתי הקולנוע ערכתי סיור פרטי לשרון רז (מתעד מבנים נטושים שראויים לשימור והבלוג שלו, "נטוש", הוא עבורי האורים והתומים) בבית קולנוע נטוש. אותו קולנוע היה לפני יובל שנים מהגדולים והחשובים בישראל. הסיור, שארך יותר משלוש שעות, היה תולדה של מסכת ביקורים שלי במבנה הזה בניסיון להציל את הפריטים שעדיין נותרו וטרם נהרסו על ידי צעירים/הומלסים או סתם בעלי חיים ופגעי מזג האוויר. בתום הסיור פנה אליי שרון ואמר לי: "אני עדיין לא מבין למה אתה עושה את זה…"

האמירה שלו תפסה אותי לא מוכן. כל הדרך הביתה ניסיתי לחשוב מדוע אני מקדיש יום בשבוע ומבקר בבתי קולנוע שעוד רגע ייעלמו לגמרי ועוד מצליח להדביק בהתלהבותי את שני בניי (14 ו-11). חבר בפורום בו אני מבלה, איבחן אותי: "אתה לא אספן, אתה גם לא חוקר. בחו"ל היו מכנים אותך URBAN EXPLORING. אלה משוטטים במבנים נטושים, מנציחים ומדי פעם גם חוזרים עם פריטים, מעין מזכרות מאתרים שעוד מעט יהרסו. זהו מעין ספורט אתגרי בו  חוקרים ומתעדים מבנים זנוחים. אני מאוד ממליץ להקליד את המושג ולחפש תמונות. ההיצע בחו"ל די מדהים".

וכך עשיתי. למדתי על ה-URBAN EXPLORING ולפתע היתה לי הגדרה עצמית. זה בדיוק אני, רק עם פטיש עמוק לבתי קולנוע של פעם…

הכיסאות של יודקו, רגע לפני הצבע…