הרשימה הראשונה, או: הכיסאות של יהודה פוליקר

פורסם: 26 בדצמבר 2012 ב-Uncategorized
תגים: , , , ,

קולנוע יובל, 2012

הקדמה: רקע הכרחי

במשך שנים הייתי אספן בתיאוריה. זאת אומרת שתמיד הערכתי והתלהבתי מפריטים ישנים שהיו פעם בכל בית או בכל רחוב – שלטים ישנים, כרזות, מוצרי חשמל, אביזרי מטבח, עיתונים ישנים וכו' – אך לא ממש מצאתי את עצמי. מדי פעם אספתי פריט כזה או אחר, אך ממש לא הצלחתי למצוא את דרכי ובוודאי את הנחישות ולהמשיך ולהקדיש זמן לכך. בשלב מסוים, כשניסיתי לברר מדוע אני לא מתחבר לפריטים ישנים כפי שהייתי רוצה, הגעתי למסקנה שהסיפורים שמאחורי הפריטים מעניינים אותי הרבה יותר. קחו למשל מאוורר משנות החמישים. מגניב, נכון? אז קרוב לוודאי שלא אתלהב להציב אותו בסלון או במטבח ביתי. הסיבה: אני רוצה לדעת מי רכש אותו, מי הפעיל אותו בלילות קיץ חמים, מדוע הוא החליט להיפטר ממנו ולאיזה ידיים הוא התגלגל מאז ננטש. אז זהו המוטו שלי: תנו לי מוצר, אבל קודם הביאו לי את הסיפור שמאחוריו.

באמצעות בתי הקולנוע של פעם אני מצליח לשלב בצורה מושלמת בין הסיפור לבין הפריט.

פרק א': פוליקר היה יכול לחבר על זה שיר

אז איך הגעתי אל בתי הקולנוע של פעם?

אירוע אחד קטן ולכאורה זניח, שאירע לפני כשלושה חודשים, הוציא ממני באחת את יצר האספנות והנוסטלגיה שבי בעוצמות אדירות. במוסף ראש השנה האחרון של "ידיעות אחרונות" הופיעה כתבת שער מאת סימה קדמון אודות יהודה פוליקר. זה לא היה עוד ראיון סטנדרטי של שאלה ותשובה, אלא סיור רגלי אל המקומות שעיצבו את ילדותו של הזמר. בכך סיפקה קדמון הצצה נוסטלגית ומרתקת על שכונת קריית חיים של פעם, זו שאיננה עוד. לצד בית הספר היסודי "גורדון", דרך המספרה של אביו בבסיס חיל הים, פוליקר בחר גם לבקר בבית הקולנוע "היובל" השוכן ברחוב בוסל בקרית חיים המערבית. הכרתי היטב את הקולנוע. ביתם של סבי וסבתי היה מרוחק רק 200 מטר ממנו וגם אני ביליתי בין כתליו לא מעט. הקולנוע הוקם ב-1959 ונחשב לקולנוע הפחות מוצלח של קרית חיים. בעוד שלקרית חיים המזרחית – הצפון תל-אביב של הקריה – היה את קולנוע "בית העם" המושקע והפנסי, הרי שקולנוע יובל, הממוקם בקרית חיים מערבית – הדרום תל-אביב של הקריה – נחשב יותר לקולנוע של פושטקים. לי זה בכלל לא הפריע. גם כשהצעירים היו מגלגלים במעברים בין הכיסאות את בקבוקי הזכוכית או שבאמצע המערבון הייתה נשמעת הקריאה: "תיזהר, מאחוריך!" כשהנבל היה מתגנב מאחורי גבו של ג'ון וויין האגדי.

"והוא פותח לי את הדלת ואני פתאום רואה… סרט", סיפר פוליקר בכתבה, "אוני לא יודע מה זה סרט! בשוק! זה קולנוע שנבנה לפני 58 שנים והיום הוא עומד מיותם, כבר הרבה שנים ומיועד להריסה. כל זיכרונות הילדות שלי, כל הסרטים שגדלתי עליהם, כל הספרים… זה הסינמה פרדיסו שלי. האישי". אלא שמהקולנוע ההוא,למעט זיכרונות הילדות, לא נותר כיום כמעט דבר. אלוהים יודע כיצד הצליח פוליקר להיכנס אל הקולנוע, שפתחיו נחסמו לפני שנים רבות בבלוקים ובריתוכי ברזל, ולהציג לכתבת ולצלם פיסה משמעותית מילדותו. בתמונה שהופיעה בכתבה זו נראה פוליקר עומד במרכז האולם, נבוך, עצוב ונדהם מהחורבן שנותר במקום. "פעם", ניסה לשכנע אותה, "ישבו כאן על כיסאות העץ מאות צעירי קריית חיים, בידיהם קופסאות פופקורן ובקבוקי גזוז. הם קיוו לדייט מוצלח או על עוד סרט אקשן בלתי נשכח".

פוליקר בקולנוע יובל

פוליקר בקולנוע יובל

קראתי את הכתבה וליבי נחמץ. אמנם מפרידות ביני לבין פוליקר כמעט 20 שנה, אך לא אחת ראיתי אותו ואת אחיו, משה, מסתובבים בשכונה. סביר להניח שגם הבחנתי בשניים מבלים בבית הקולנוע המקומי, כי פשוט אי אפשר היה אחרת: קולנוע היובל היה מרכז הבילוי העיקרי ואולי היחידי של צעירי קריית חיים המערבית. אני זוכר היטב את הסרט הראשון שראיתי ב"יובל". דודי, איתן, לקח אותי לצפות ב"הפרופסור המטורף" של ג'רי לואיס. צחקתי אז כמו שלא צחקתי בחיים. מאז, פקדתי את הקולנוע עשרות פעמים. שם ראיתי את בן-חור, ברוס-לי, רוקי, סופרמן ואת המכונית המופלאה צ'יטי-צ'יטי בנג-בנג.

באיחור של 30 שנה, אני מודה: לא תמיד שילמתי על כרטיס הכניסה. אז קראו לזה להתפלח…

פרק ב': כיסאות קולנוע חורקים

פעם, לפני שנים רבות, הגעתי לפגישה במשרד פרסום תל-אביבי. בפינת ההמתנה ניצבו זוג כיסאות קולנוע מפעם: כאלה עשויים עץ, בעלי מושבים מתקפלים ועל משענות הגב הופיעו מספרי הכיסאות.  כל כך התרגשתי. על אף שאלה הוצבו שם כפריט עיצובי בלבד, לא עשיתי חשבון והתיישבתי על אחד הכיסאות. המושב חרק והצליל העץ הנאנח החזיר אותי בבת אחת אל בית הקולנוע של ילדותי. אני לא זוכר דבר מאותה פגישה, אך את זוג כיסאות הקולנוע הללו לא שכחתי זמן רב. היה במראה שלהם את עיקר ימי ילדותי. בערך כמו שתראו לי סוכריות פז, או מסטיק "בומר" או אלבום קלפים של "העולם המופלא".

מאז, ניסיתי לאתר ברחבי המדינה כיסאות קולנוע של פעם. בכל פעם כשסופר לי על עוד בית-קולנוע-של-פעם, שעומד להיהרס לטובת עוד מיזם נדל"ני, עשיתי מאמץ להגיע רגע לפני הסוף המר ולחלץ פריט מההיסטוריה. איכשהו, בכל פעם כזאת פספסתי. כשקולנוע אורות בקרית מוצקין נהרס עד היום, גיליתי זאת יומיים מאוחר מדי. כשקולנוע רמה ברמת גן נהרס, קראתי על כך למחרת בעיתון. בשלב מסוים כבר התייאשתי לגמרי. הנחתי שכבר לא נותר עוד אולם קולנוע מפעם.

פרק ג': רגע לפני שהמסך יורד

בשנת 1989, רגע לפני שהתגייסתי לצבא, ירד המסך מעל קולנוע היובל באופן סופי. הסיבות לכך רבות: פריחת הקניונים ובתי הקולנוע המפנקים, הכבלים הפיראטיים, הוידאו, כניסת הכבלים החוקיים ועוד ועוד. הראש שלי כבר לא היה בשכונה ובוודאי שלא היובל. מכבי חיפה שלי דרסה את הליגה, קטפה אליפות אחר אליפות, והבילוי בקולנוע השכונתי והאינטימי התחלף בהצגות על הדשא של קרית אליעזר. היום אני חושב שאם מדי פעם הייתי קופץ ליובל, מזמין חבר או חברה, אולי הייתי דוחה את הקץ. יכול להיות, אלא שזו מחשבה נאיבית ורומנטית. בשנת 1993, כשהחלו הדיבורים על כך שעיתון "חדשות" עומד להיסגר ומחירו אף הורד לשקל בודד, נהגתי לרכוש בכל בוקר חמישה גיליונות. באמת האמנתי שאם אעשה זאת, אצליח למנוע את חיסולו. טעיתי. בדצמבר אותה שנה נסגר העיתון.

בחזרה לפוליקר. בתמונה שהופיעה בכתבה, בתחתית הפינה הימנית, היה נדמה לי שאני מבחין במשהו שעשוי להזכיר במעט שורת כיסאות. אלא שהתמונה הייתה כה חשוכה, עד באותה מידה זו היתה יכולה להיות ערימת קרשים. רק כש-ynet העלו פרומו וידאו לכתבה אודות פוליקר, הבחנתי בפריים בודד ומואר בו נראה פוליקר עומד במרכז הקולנוע הנטוש ובפינה – אי אפשר לטעות – ניצבה שורת כיסאות קולנוע מפעם.

נרגש ונפעם יצאתי מביתי והתדפקתי על דלת שכנתי, אווה. כמה מילים על אווה. היא בעלת סטודיו לעיצוב בעץ "לוח וגיר" וחשבתי שהיא האדם המתאים ביותר לסייע לי לחלץ שרידים ישנים מבית הקולנוע. סיפרתי לה בהתרגשות על הקולנוע, על פוליקר ועל שורת הכיסאות. עיניה נדלקו. "אני מחפשת כיסאות קולנוע מעץ הרבה מאוד שנים. לפני כמה שנים התקשרה אליי חברה מרמת גן. היא סיפרה לי שברגעים אלה ממש הורסים את קולנוע רמה ושזו ההזדמנות שלי לחלץ כיסאות. אלא שעד שהגעתי, הקולנוע נהרס לגמרי ואי אפשר היה לחלץ דבר".

בירור קצר גילה לי שבחודשים הקרובים ייהרס קולנוע היובל ובמקומו ייבנה מרכז סיעודי. הבנתי שאם לא נזדרז, ייהרס הקולנוע בטרם נספיק לבקר בו. הכנו תוכנית פעולה, הצטיידנו בכלים – ונסענו נרגשים אל קרית חיים, אל קולנוע ילדותי.

פרק ד': ברגים סוררים

יחד נסענו אל הקולנוע. המחזה היה עגום. הקולנוע היה במצב קשה מאוד: מלוכלך, בגג נפערו מספר חורים גדולים ועשרים שנות הזנחה נתנו את אותותיהן. שורת הכיסאות, שבתמונה נראתה במצב סביר, התבררה כבכי רע. כשפנסי ראש על מצחינו, התחלנו בפירוק. בהעדר חשמל, עבדנו בכלים ידנייםם. ניסרנו את העץ, נלחמנו בברגים סוררים, חתכנו ברזלים ובמשך ארבעה ימים ארוכים ומתישים חילצנו את מה שאפשר היה לחלץ.

בכל אותם ימים קשים ומלוכלכים, בדרכנו הביתה, הבטחנו שאת זוג הכיסאות הראשון שנצליח לבנות ולשחזר מחדש – נמסור אותם לפוליקר. הרי הכל התחיל ממנו ובגללו. כעבור ימים רבים, בהם ניקינו את העץ מלשלשת היונים, הסרנו את המסטיקים בני עשרות השנים, שייפנו מחדש את העץ, הרכבנו את החלקים, צבענו בלכה והוספנו את המספרים על גבי הכיסאות, פניתי לפוליקר במייל. סיפרתי לו את הסיפור כולו והצעתי לו לקבל מידינו פיסת זיכרון השייכת לילדותו.

כעבור דקות ספורות פוליקר התקשר אליי וסיפר שמאוד התרגש מהמכתב. לפני שבועיים נפגשנו לפני אחת מהופעותיו. אווה ואני מסרנו לו את הכיסאות ובעיניים נוצצות הוא החל להפליג בסיפורים על חוויותיו מבית הקולנוע. אלמלא מנהלו האישי, שהודיע לו שהוא חייב לעלות על הבמה, היינו ממשיכים להפליג בשיחה על ילדותינו בקרית חיים. פוליקר לקח את הכיסאות אל ביתו, לא לפני שהודיע שימקם אותם מול מסך המקרן שבביתו.

הכיסאות המקוריים

הכיסאות המקוריים

IMG_0436

כותב מילים אלה עם אחד, יהודה פוליקר

פרק ה' ואחרון: סוף שכולו התחלה

לכאורה, סוף הסיפור. אלא שעבורי מדובר רק בהתחלה. מאז, מצאתי לי ייעוד. להנציח ולהציל כמה שיותר פריטים מבתי קולנוע של פעם. הבנתי שעבור מאות אלפים ישנם זכרונות מהיכלי הקולנוע הללו ושפריטים מבתי קולנוע ישנים עשויים לרגש רבים ולהשיב להם – ולו רק במעט – פיסות היסטוריה מוחשיות. מאז, עברתי ארבעה בתי קולנוע שעליהם אספר ברשימות נפרדות.

אני מודה שהעיסוק הזה מלהיב אותי ורק בקושי אני מצליח לרסן את התלהבותי ונחישותי. בכל יום פנוי ני רץ לעוד אתר, מסייר, לומד עליו היכן שאפשר ומנסה לשחזר בראשי את שעבר עליו לאורך השנים – בימי הזוהר ובימי החושך. הפריטים שאני מחלץ מבתי הקולנוע הם כרזות ישנים, פלאיירים, בקבוקים (כן, הטמפו של פעם), כיסאות ישנים והרוסים הדורשים שיפוץ לא פשוט, והסיפוק והריגוש לא יתואר במילים. לא יודע לאן זה הולך, אך אני מוצא שאני מקדיש זמן רב במחקר אודות בתי הקולנוע של פעם.

באחד מבתי הקולנוע ערכתי סיור פרטי לשרון רז (מתעד מבנים נטושים שראויים לשימור והבלוג שלו, "נטוש", הוא עבורי האורים והתומים) בבית קולנוע נטוש. אותו קולנוע היה לפני יובל שנים מהגדולים והחשובים בישראל. הסיור, שארך יותר משלוש שעות, היה תולדה של מסכת ביקורים שלי במבנה הזה בניסיון להציל את הפריטים שעדיין נותרו וטרם נהרסו על ידי צעירים/הומלסים או סתם בעלי חיים ופגעי מזג האוויר. בתום הסיור פנה אליי שרון ואמר לי: "אני עדיין לא מבין למה אתה עושה את זה…"

האמירה שלו תפסה אותי לא מוכן. כל הדרך הביתה ניסיתי לחשוב מדוע אני מקדיש יום בשבוע ומבקר בבתי קולנוע שעוד רגע ייעלמו לגמרי ועוד מצליח להדביק בהתלהבותי את שני בניי (14 ו-11). חבר בפורום בו אני מבלה, איבחן אותי: "אתה לא אספן, אתה גם לא חוקר. בחו"ל היו מכנים אותך URBAN EXPLORING. אלה משוטטים במבנים נטושים, מנציחים ומדי פעם גם חוזרים עם פריטים, מעין מזכרות מאתרים שעוד מעט יהרסו. זהו מעין ספורט אתגרי בו  חוקרים ומתעדים מבנים זנוחים. אני מאוד ממליץ להקליד את המושג ולחפש תמונות. ההיצע בחו"ל די מדהים".

וכך עשיתי. למדתי על ה-URBAN EXPLORING ולפתע היתה לי הגדרה עצמית. זה בדיוק אני, רק עם פטיש עמוק לבתי קולנוע של פעם…

הכיסאות של יודקו, רגע לפני הצבע…

מודעות פרסומת
תגובות
  1. א מיכאל חולון הגיב:

    מרגש ברמות קשות חשבתי עד עכש'ו שאני פסיכי

  2. יופי של סיפור!
    נראה לי שכל האספנים מתחילים בקטן, והשיגעון הולך וגדל…
    גם לי יש זכרונות ילדות מבתי קולנוע בקריות, אבל לא מהיובל. בזמני (שבעצם היה גם זמנך) הוא נחשב לגרוע שבכולם, ונדמה לי שראיתי בו סרט אחד בלבד. את "אורות", "ניצן", "סביון" ו"ספיר" נהגתי לחרוש כל שבוע כמעט.

    • היי אמא של יותם,
      בדיעבד, אך היובל היה הגרוע מכולם. אלא שעבורי, כילד, היה זה קולנוע קסום. גם היום, שלושה עשורים אחרי, כשאני מטפס אל הקומה השנייה של המבנה, אל חדר המקרין, מביט אל האולם דרך חורי ההקרנה אני לא יכול שלא להתרגש. אגב, גם אני צפיתי בסרטים בספיר, סביון ואפילו ניצן בקרית ים (שהיה גרוע יותר מהיובל 🙂 …)
      אשמח אם תמשיכי לבקר אותי בבלוג…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s