הארכיון של ינואר, 2013

כיסאות מחייכים

פורסם: 24 בינואר 2013 ב-Uncategorized

הזמנתי צלם אופנה ופרסום לצלם את כיסאות הקולנוע המשופצים שלי. הוא העמיד עמודי תאורה, חיפש את הזווית הנכונה, טיפס על סולם גבוה וכיוון את החצובה.

עמדתי מהצד גאה כאילו לקחתי זה עתה את ילדיי לפוטו מימל בחיפה כדי לצלם את הילדים. אילן צילם במשך כשעה ארוכה ולבסוף הגיש לי את הדיסק.

"אל תשכח לדאוג לצרוב את הרקע מהתמונות", אמר לי. אלא שלא יכולתי להתאפק ורצתי לספר לחבר'ה:

כיסא בודד

ADS_0554 ADS_0557 ADS_0560

זוג כיסאות בצבע טבעי

ADS_0537 ADS_0540

ADS_0544ג

שלישייה בצבע טבעי

ADS_0522 ADS_0526 ADS_0530

מודעות פרסומת

מספרים של פעם בחיים

פורסם: 14 בינואר 2013 ב-Uncategorized

מזה כשלושה חודשים אני מפרק כיסאות מבתי קולנוע נטושים. מפרק ובונה מחדש.

אני לא יודע אם ניסיתם לעשות זאת פעם – לפרק ולבנות מחדש – אבל לקחת כיסא הרוס, שלכלוך רב נדבק בו במשך כשלושה עשורים, לשלשת יונים ועטלפים, מסטיקים אינספור מתחת למושב וברגים חלודים וסוררים, זהו אתגר של ממש. זה הזמן לספר שכל כיסא קולנוע מונה אחד-עשר חלקים: שתי ידיות, שתי רגליים, שני בסיסי רצפה, שני פסי תמיכה, משענת, מושב ומוט ברזל. כל אחד מהם, בדרכו שלו, דורש טיפול מיוחד: שטיפה עדינה במים להורדת הלכלוך ה"קשה", שפכטל להסרת המסטיקים ועבודה נמרצת עם נייר לטש להורדת הלכה הישנה והשומנים רבים. אחר הייבוש מגיע שלב הצביעה. מרגש לראות כיצד הכיסא מקבל שוב חיים חדשים, כאילו מבקש לחזור בחזרה אל אולם הקולנוע ולהמשיך מהנקודה בה נפסקו שירותי האירוח שהציע עשרות שנים. אחר כל שיקום כיסא, אני שולף את המצלמה ומנציח את הרגע שבו אני מפיח חיים מחודשים ברהיט. זה הרגע שאפילו אני, ציניקן בנשמה, מחסיר פעימה.

העיתונאי ואיש הרדיו, עמי כברי, קרא בסופ"ש את הפוסט אודות הכיסאות של יהודה פוליקר וכתב לי: "בעיני, אתה מונע בעוצמה על ידי הרצון להיאבק בזמן. לא לאפשר לו לפורר ולהעלים את הכל. כל שיפוץ וחידוש של כיסא כזה הוא עבורך סוג של מסע בזמן. בכיוון ההפוך". הוא בהחלט צודק.

בחודשים שעברו הרכבתי יחד עם אווה ארד, בעלת הסטודיו לעץ "לוח וגיר", מספר רב של כיסאות. בסיום העבודה הכיסאות נראו מעולה, יפים ויציבים, אך רק דבר אחד היה חסר להשלמת האותנטיות: המספר. כן, אותה ספרה על גב הכיסא שציינה למבקרים בבית הקולנוע היכן בדיוק הכיסא שלהם. אווה השתמשה בשבלונת מספרים שיש ברשותה. אין מה לדבר, המספרים הם יפים, גדולים ומאירי עיניים, אך הם רחוקים שנות-אור מיופיין של הספרות ההן מפעם. כשמסרנו את זוג הכיסאות הראשון שהרכבנו לידיו של יהודה פוליקר, עדיין חשתי החמצה שלא עלה בידינו ליצור שבלונת מספרים הזהים לאלה של המקור. נועם, בני בן ה-14, חיפש ממושכות ספרות דומות ברחבי הרשת, אך לשווא. ספרות, כמו אלה שפיארו את הכיסאות בבתי הקולנוע של פעם, לא מצאנו. אפילו לא דומות.

בשלב מסוים כבר הרמתי ידיים. אפשר לשחזר כיסאות של פעם, אמרתי לעצמי, אך אי אפשר להחזיר את הספרות של פעם.

***

בשבת האחרונה נסענו, נועם ואנוכי, אל בית הקולנוע הנטוש. עבורי זהו הביקור השישי. עבור נועם זהו הביקור השלישי. אין חדר או כוך שאני לא מכיר בקולנוע הזה. כשפנס הראש על מצחי, אני מסתובב בין כתליו כאילו הייתי כאן מאז ומתמיד. ולחשוב שאפילו סרט אחד לא ראיתי בו. והנה אנחנו נכנסים פנימה דרך הפרצה, יורדים במדרגות. רגלינו פוגשות בחפצים הרבים שעל הארץ: בקבוקי שתייה, קרטונים, קרשים ושאר מכשולים. אני, ברגליים בטוחות, ממשיך קדימה ומריץ בראשי את סדר היום בביקור בקולנוע.

נועם עוצר, מביט ארצה לאור הפנס ואומר:

"אבא, תראה מה מצאתי".

אני מסתובב לאחור ומאמץ את עיניי לראות את החפץ שהוא מחזיק בידו. לוחית ברזל. בעודי מנסה להבין ממה הוא כל כך מתפעל, יורד לי האסימון במכה אחת: ש-ב-ל-ו-נ-ה.

"נועם, תגיד לי שזה שבלונה שיש עליה מספר", אני אומר לו.

הנער מחייך. "יש", הוא אומר. אני מתקרב וחוטף מידו את לוחית הברזל. הספרה שמונה מחייכת אליי. מיד ירדנו על ברכינו ופתחנו בחיפוש אחר אחיותיה האבודות של הספרה שמונה. אלא שהלכלוך הוא כה רב והתחושה היא שמדובר בחיפוש אחר מחט בערימה של שחת. רק שהערימה כאן מצחינה ומייאשת.

"נועם", אמרתי לו כעבור כמה דקות. "זה לא יעבוד. צריך למצוא שיטה יעילה לסרוק את החדר". שלפתי מתיקי שקיות זבל והתחלנו לאסוף לתוכן את הלכלוך הרב. שקית אחר שקית התמלאה בזבל. ואז נמצאה לוחית נוספת ועליה הספרה שבע. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. כעבור שעה וחצי עלה בידינו להשיג את כל עשר הספרות – מאפס ועד תשע. כל לוחית שהצלחנו לגלות שחררה מאיתנו קריאת התלהבות ושמחה.

כל הדרך הקצרה הביתה דמיינתי כיצד אותו עובד קולנוע, שבוודאי כבר הלך לעולמו, עובר בין כיסאות הקולנוע ובאמצעות אותן שבלונות מסמן כיסא אחר כיסא, ספרה אחר ספרה, בסבלנות ובדיוק רב מעניק לקולנוע סדר ולכיסאות – זהות משלהם.

***

הגעתי היום לסטודיו של אווה. בכיסי עשר שבלונות . "יש לי הפתעה", אמרתי לה. שלפתי את השבלונות והנחתי אותם על השולחן. עיניה אורו.

"המקוריות?" שאלה ואני חייכתי חיוך גדול של שביעות רצון והנהנתי בחיוב. במשך דקות ארוכות התפעלנו מהספרות יוצאות הדופן ואחר כך ניגשנו לקעקע עימן את הכיסאות.  בדיוק כמו בעבר הרחוק נצבעו הכיסאות בספרות בצבע קרם. זו עבודה זהירה ומדויקת. מעט צבע – והספרות לא יבלטו. יותר מדי צבע – המספרים ימרחו. בתום המלאכה העדינה התבוננו מרחוק בכיסאות, כאילו אנו מביטים כעת בילדינו המשחקים בחוף הים, והסכמנו שלפעמים מספר הוא הרבה יותר מסתם מספר.

לא מאמינים? ראו בעצמכם.

***

IMG_20130114_204142 IMG_20130114_204252 IMG_20130114_204349 IMG_20130114_204430 IMG_20130114_204503 IMG_20130114_204537

ונעבור לפרסומות…

פורסם: 9 בינואר 2013 ב-Uncategorized

אני מודה: אני לא ממש מת על פרסומות בקולנוע.

בכל פעם כשאני מגיע לראות סרט אני משתדל לחשב את כניסתי לאולם פחות או יותר בסיום הפרסומות. תמיד נדמה לי שבעלי הקולנוע דוחפים כמות גדולה מדי של פרסומות ואותי זה מעייף. אלא שמצד שני הייתי שמח מאוד לשחזר – ולו לערב אחד – צפייה בפרסומות של פעם בקולנוע של פעם. אני בטוח שאז הייתי גם מוכן לצפות בשעה ארוכה של פרסומות ועל הסרט לוותר לגמרי.

קחו למשל את המסמך המרתק הבא. השנה היא 1973, שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. "פרסום ארנון", משרד פרסום נתנייתי ששכן ברחוב הרצל 7, מכין עבור קולנוע "שרון" בעיר את רשימת הפרסומות להקרנה לפני כל הסרטים בין ה-13 ל-19 בספטמבר. המסמך מודפס במכונת כתיבה. ניסיתי להתחקות אחר אותם עסקים שפרסמו בקולנוע ולטעמי כל מי שגדל בנתניה – ימצא עניין רב ברשימה:

רשימת הפרסומות הארוכה...

רשימת הפרסומות הארוכה…

 

רשימת השקופיות בליווי קריינות:

1. שפוני – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

2. תיכון חדש – התיכון האקסטרני הגיע לנתניה באמצע שנות השישים ולמיטב ידיעתי פועל עד היום.

3. תיכון חדש – כנ"ל

4. מגן-עם – סוכנות ביטוח נתנייתית וותיקה, הממוקמת ברחוב הרצל 34 ופעילה עד היום.

5. עץ-לנוי – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

6. בית חן – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

7. שרטורס – שירות נסיעות ותיירות פעילים עד עצם היום הזה ברחוב שמואל הנציב 6 בנתניה.

8. תפארת – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

9. סטקיית הטייסים – המסעדה, עם המטוס העצום בכניסה, למיטב ידיעתי כבר אינה קיימת.

10. אפרודיטה – ייתכן ומדובר בחנות אפרודיטה המציעה לבני נשים ברחוב הרצל בנתניה.

11. אוטו רון – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

12. פיאט – מעניין איזו דגם של פיאט פרסמו בשנת 1973…

13. פיס – כרטיסי ההגרלה של מפעל הפיס היו קיימים גם אז.

14. לוטו – מעניין כמה מספרים הביאו זכייה בשנת 1973.

15. מעבדות סיגנל – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

16. סטודיו שבע – הסטודיו ללימודי אומנויות הבמה מרחוב רזיאל בנתניה קיים עד היום.

17. מכון שמשון – מכון הכושר הוותיק קיים עד היום ושוכן ברחוב שמואל הנציב 22 בנתניה.

18. המומחה – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

19. בטוח שמשון – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

20. נעלי ליליפוט – חנות הנעליים מרחוב שמואל הנציב 6 פתחה שעריה ב-1971 ופעילה עד היום.

21. מדי חן – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

22. סלון חן – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

23. טכנוכתב סיטיזן – "טכנוכתב" היא חנות נתנייתית וותיקה המציעה ציוד משרדי ופועלת עד עצם היום הזה ברחוב בנימין 4.

24. טכנוכתב – כנ"ל

25. מודעה לכל עיתון – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

26. אולפני קול – פעילים עד היום וממוקמים ברחוב רזיאל בנתניה.

 

שקופיות בלי קריינות:

1. באים לתל-אביב – אין לי מושג במה מדובר

2. יריד המזרח – מה שנקרא היום "מרכז הירידים" פעל אז כ"יריד המזרח" ופרסם את תוצרת התעשייה העברית

3. ניילנד – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

4. מקסיגל – לא הצלחתי לברר מי היו והאם עדיין קיימים

5. אונירויאל – חברת צמיגים בינלאומית

6. בנק הפועלים – לצערי קיימים עד היום

7. פרסום בעל זיכיון

 

סרטונים:

פרסום ארנון מציג: נביא לקולנוע – לא הצלחתי לברר

 

 

אני חושב שאין דבר יפה יותר על הקיר מאשר כרזת קולנוע ישנה. בעיניי, כרזת קולנוע מספרת סיפור טוב יותר מאשר תמונת-העתק של ציור מאת מיכאלאנג'לו.

אני זוכר את היום בו שכרתי את הדירה הראשונה שלי בשדרות הציונות בחיפה. זה קרה באוגוסט 1993, ימים ספורים לאחר שחרורי מהצבא. עוד לפני שדאגתי לרכוש את הריהוט לסלון (קש מעוספייה, אלא מה) ניגשתי קודם לחנות המסגרות ברחוב החלוץ והצטיידתי בכרזת ענק של הסרט "מנהטן". עשרים שנה אחרי ואותה הכרזה עדיין עוברת איתי מבית לבית.

לפני מספר חודשים ביקרתי בקולנוע נטוש וגיליתי חדרון שבו אוחסנו כרזות הקולנוע לאורך השנים, חלקן בנות יותר משישים שנה. אלא שבעקבות שריפה (ונדליזם?) שפרצה בקולנוע מעט מאוד מהפריטים ניצל וגם מה ששרד – זרנוקי מכבי האש והמים הרבים השלימו את ההרס. מצאתי שם כרזות מופלאות, אך מצבן היה בכי רע: הן היו שרופות בחלקן, מקומטות מהמים וריח של טחב כבד עלה מהן.

התלבטתי מה לעשות: להשאיר או לקחת? לבסוף החלטתי לקחת עמי את מה שנראה היה לי באור הפנסים כאפשרי לשימור, על אף שהענקתי סיכויים נמוכים לפרויקט השיקום. בביתי, על רצפת הסלון, פתחתי את השקיות הרבות והתחלתי במיון ראשוני: זו לחיים וזו למוות. כואב הלב לספר איזה כרזות מצאו דרכן אל הפח, אך את אלו שבכל זאת הצלחתי לפתוח (המים שהתייבשו הדביקו את הכרזות בנקודות הקיפול) צילמתי ואיפסנתי מחדש.

אתמול הפשלתי שרוולים ופתחתי במשימת השיקום של הכרזות. אנסה לתאר לכם את השלבים השונים באמצעות תמונות:

1. החיפושית השובבה, 1968

אחד הסרטים הראשונים שראיתי בקולנוע היה "החיפושית השובבה". זה קרה בקולנוע עממי בנוה שאנן בחיפה. החיפושית ועליה המספר "53" הסעירה אותי. הפעלולים הנפלאים וההומור הנפלא היו עבורי מראה בלתי נשכח. לכן, כשנתקלתי בכרזה זו הצטערתי על מצבה הקשה. לרגע חשבתי לזרוק אותה. איך אפשר לתלות כרזה שרופה בקצוותיה ומקומטת לגמרי, שאלתי את עצמי. בדיעבד, אני ממש לא מצטער שלקחתי אותה.

לפני

החיפושית השובבה - לפני שיקום

החיפושית השובבה – לפני שיקום

השלב הראשון במלאכת השיקום היה ניקיון הכרזה מאבק ומפיח באמצעות מברשת עדינה. השלב השני היה שימוש במכבש חשמלי, מהסוג שמשתמשים בקניונים להדפסים על בדים כמו לוגו של בית ספר או מספרים על גב חולצות ספורט.

מכבש (פרשר)

מכבש (פרשר)

בסבלנות רבה, מגהצים את הכרזה. ראשית הפינות, אחר כך ריבוע אחר ריבוע – עד שמתקבלת התוצאה הבאה:

אחרי הגיהוץ

יאללה, תן גז

2. איך לשגע בחופשה?

דוגמא נוספת היא כרזת הסרט "איך לשגע בחופשה? – חלק 2" – סרט צרפתי בכיכובו של דניאל אוטיי מ-1982. הכרזה נמצאה במצב מזעזע וקיפוליה נדבקו כמעט לגמרי. לאחר מאמצים רבים ובזהירות רבה עלה בידי לפתוח אותה וכך היא נראתה:

איך לשגע בחופשה - לפני

"סליחה גברת, הקמטים של הכרזה מפריעים לי לראות לך את הציצים…"

וכך היא נראתה אחרי:

איך לשגע בחופשה - אחרי

"הו, עכשיו, כשאנחנו נקיים ויפים, רואים את הכל…"

3. טרזן ובת זוגתו, 1934

אתגר לא פשוט היה גם בכרזת הסרט "טרזן ובת זוגתו" בכיכובו של ג'וני וייסמילר. הכרזה, כפי שרואות עיניכם, היתה שרופה בכמה נקודות ומקומטת ביותר:

לפני

טרזן ובת זוגתו - לפני

אוי טרזן, מי שרף לי את השיער?

וזו התוצאה לאחר ניקוי, גיהוץ ומיסגור. עם מסגרת שחורה שתי הנקודות השרופות כמעט שאינן פוגמות ביופייה של הכרזה:

טרזן ובת זוגתו - אחרי

"ומי לעזאזל מסנוור לי את הכתף? צ'יטה, זה אתה?"

4. דון ז'ואן, 1974

דוגמא נוספת: "דון ז'ואן" סרט צרפתי משנת 1974 בכיכובה של בריג'יט בארדו.

לפני

דון ז'ואן - לפני

דון ז'ואן – לפני

אחרי

דון ז'ואן - אחרי

מי היה מאמין שבארדו תזדקק יום אחד לגיהוץ?

6. מארש הניצחון

אחת מהכרזות במצב הקשה ביותר היתה "מארש הניצחון".

לפני

מארש הניצחון - לפני

ניצחון מקומט ביותר

וזו התוצאה לאחר הניקוי והגיהוץ:

מארש הניצחון - אחרי

באמת ניצחון

7. בארץ הקניבלים

וכרזה אחרונה: בארץ הקניבלים, סרט איטלקי משנת 1977:

לפני

בארץ הקניבלים - לפני

אפילו את הנייר הזה אי אפשר לאכול

אחרי

בארץ הקניבלים - אחרי

כרזת הסרט לאחר מיסגור

השלטים של בתי הקולנוע

פורסם: 6 בינואר 2013 ב-Uncategorized

1. זה קרה ב-1979. איני זוכר את התאריך המדויק, אך נדמה לי שזה קרה בחופשת פסח או שאולי היה זה ראשיתו של החופש הגדול. צעדתי אז עם אמי ברחובות הדר: רחוב הנביאים, רחוב הרצל, קפיצה למשביר לצרכן (בגלל המדרגות הנעות, אלא מה?), ירידה במדגות אל רחוב החלוץ ואז הרמתי מעלה את עיניי וקריאת התפעלות נפלטה מפי למראה שלט בד ענקי שהתנוסס מעל קולנוע אמפיתיאטרון ובישר באותיות ענק:

ס-ו-פ-ר-מ-ן

כילד בן שמונה וחצי הכרתי היטב את סופרמן מחוברות הקומיקס, אך בכלל לא ידעתי שהגיבור שלי עשה עלייה והגיע עד לחיפה הרחוקה. מול הויטרינה בכניסה לקולנוע בחנתי בעיניים מעריצות את התמונות בהם נראה סופרמן שוכב על פסי הרכבת ומשלים בידיו וברגליו קטע מסילה שלם; בתמונה אחרת הילד הקטן, שזה עתה יצא מהמכתש, מניף בידיו מכונית ובתמונה מרגשת אחרת הוא לובש את החליפה המגוכחת, הכובע והמשקפיים שהשלימו מראהו של קלארק קנט.

התחננתי בפני אמי שתאפשר לי לראות את הסרט. על אף שהיינו צריכים להמתין יותר משעה עד למועד ההצגה היומית, ניצבתי ליד הדלת הכניסה וחיכיתי למפגש עם הגיבור האישי שלי. בפנים, בתוך האולם, זו היתה חוויה מופלאה ובלתי נשכחת שאותה אתאר בהזדמנות אחרת, רק אספר שכל הדרך הביתה צעדתי כשידי שלופה קדימה, מדמיין שבעצם אני עף ואמי – בת אנוש שכמותה – משתרכת הרחק מאחוריי…

2. השנים חלפו עברו להם וסופרמן עדיין נשאר הגיבור שלי. על מדף ספרי הבישול, קצת מעל מכונת הקפה, ישנה בובה קטנה של סופרמן; על כתפי השמאלית ישנו קעקוע של סמל סופרמן; הסרט נחשב בעיניי יצירת מופת קולנועית; כשכריסטופר ריב הלך לעולמו, התעצבתי מאוד ובכלל – בכל הזדמנות פנויה – אשמח לצפות בסרט שוב ושוב. אגב, לימים גיליתי שהשיר היחידי שמושמע בסרט סופרמן הוא של להקתי האהובה – סופרטרמפ. הגולש/מבקר בבלוג זה שיידע את התשובה הנכונה – יזכה ממני לפרס אישי בלתי נשכח. הבטחה…

3. ההקדמה הארוכה הזו נועדה בעצם לספר לכם על חיבתי הגדולה לשלטי הבד שפיארו בעבר כל קולנוע ובישרו באמצעותם לציבור איזה סרט מוקרן בו. שלטי הבד משכו את תשומת ליבי בגלל האיורים הכל-כך לא דומים למקור, הצבעים הגסים, הפונטים המופלאים בצבעי קונטראס והעובדה שאי אפשר היה להתעלם מהם. לימים נעלמו אותם בתי הקולנוע הוותיקים ויחד עימם – שלטי הבד. והנה, בדרך לא דרך, מצאתי באחד משיטוטיי באחד מבתי הקולנוע שנעלמו להם חדרון קטנטן ובתוכו אוצר – שלטי בד. אלא שבחשכה הגדולה במבנה הגדול לא יכולתי לפתוח את השלטים ולהתרשם מהם. בחצר הקולנוע גלגלתי את הבדים ומול עיניי נחשפה חתיכת היסטוריה. הנה כמה דוגמאות:

"צמד בכותרות - הקומדיה של השנה" - סרט משנת 1975, שזיכה את שחקן המשנה, ג'ורג' ברנס, באוסקר.

"צמד בכותרות – הקומדיה של השנה" – סרט משנת 1975, שזיכה את שחקן המשנה, ג'ורג' ברנס, באוסקר.

12 הנועזים

12 הנועזים – רוברט אלדריץ'. סרט משנת 1967 ואילו "משחק מכור" המוזכר בשלט יצא לאקרנים ב-1974

נס בעיירה

נס בעיירה – סרט ישראלי (לא ממש מוכר) משנת 1968 בכיכובו של גדי יגיל.

שלושה ביום אחד

שלושה סרטים הוקרנו לסירוגין באותו קולנוע: העוקץ, סרטו של צ'רלס דארינג (1974); רוקי עם ברט יאנג (1976) מי שגילם את האח הגדול של אדיאן בלבואה; המהגרים סרטו של סטפן מאכט (1971)

גברים בכחול

אז לבושתי, לא הכרתי את הסרט הזה. גם חיפוש בגוגל העלה לי תוצאות פורנוגרפיות בעיקר. אשמח לעזרת הגולשים במידע אודות סרט זה…

פעם, לפני עשרות שנים, נער או נערה שעבדו בבית קולנוע נחשבו בבית ספרם מינימום הסגנים של אלוהים. הכל התחנפו אליהם, הכל ביקשו הזמנות או הנחות לסרטים והחברים הממש-טובים אף זכו לביקור פרטים בקודש הקודשים – הלא הוא חדר ההקרנה.

אלא שבעבודה בבית קולנוע היו גם צדדים פחות נוצצים. כתיכוניסט שעובד באולם קולנוע נדרשת לעשות כמעט את הכל: לנקות את האולם בתום הקרנה, להראות ליוצאים את הדרך למנהרה החוצה, למכור כרטיסים, להידרש לעשר דקות של לחץ גדול מרגע ההפסקה ועד סופה כדי למכור כמה שיותר פופקורן מלוח ובקבוק גזוז, וגם להכין את שלטי העץ של הקופה.

כן, בעידן שלפני שלטי הדיגיטל הרצים המבשרים את את שמות הסרטים ומועדי ההקרנה, היו עובדי הקולנוע נוהגים לתלות שלטי עץ כדי לבשר לעוברים והשבים את שעות הקרנת הסרטים: היומית היתה בדרך כלל בשעה 5. הצגת ערב היתה בשש או בשבע ואפילו בשמונה (תלוי באורך הסרט של ההצגה היומית). ההקרנה המאוחרת, זו שנועלת את היום, היתה ב-21.15 ואפילו ב-22.00.

העובד אות העובדת בעלי כתב היד היפה ביותר היו צובעים בלבן את הדיקטים, אחר כך כותבים את ה"יומית" או "היום" ו"הערב" וכמובן את השעות.

הנה אוסף שלטי העץ שלי משנות השישים.

יומית בשעה 5. נא לא לאחר...

הערב. גם בשמונה וגם בעשר…

והיומית שלנו היום בחמש.

הצגות הערב של היום

גם שש וגם תשע… מה שתבחרו

בשנת 2007 כתבה אורנה בן-דור את הסיפור הקצר "דו-קרב בצהרי היום". הסיפור עוסק בזכרונותיה כנערה בקרית אונו ובקולנוע "אור און" ביישוב, שהיה בבעלותם של הוריה של המשוררת יונה וולך ז"ל. הסיפור הופיע באנתולוגיה "כשמדלין סטו בוכה" (הוצאת גלורי).

לימים, נסגר הקולנוע בקרית אונו. כיום, המבנה מיותם, עזוב ונטוש.

זה מה שנשאר מהקולנוע הראשון של קרית אונו, "אור און". צילום:

זה מה שנשאר מהקולנוע הראשון של קרית אונו, "אור און". צילום: עבר פשוט

***

"דו-קרב בצהרי יום"/ אורנה בן דור

הקולנוע בקריית אונו, איפה שגדלתי, היה של המשפחה של יונה וולך. אימא של יונה, אסתר, הייתה הקופאית. בעצם, אולי הקולנוע לא היה של המשפחה של יונה ורק אימא של יונה, אסתר, הייתה הקופאית.

במוצאי שבת הקרינו את הלהיטים, אלביס, לורנס איש ערב, ד"ר ז'יוואגו, ובאמצע השבוע היו מערבונים ו"אשתקד במריאנבד" ודוריס דיי.

את יונה וולך בעצמה נורא פחדתי לפגוש ברחוב כשהייתי לבד. היא תמיד לבשה שחור, חליפת עור שחורה ומגפיים שחורים, השיער שלה היה ארוך עד המותניים ומתולתל כמו של גורגונה, וההליכה שלה הייתה כבדה וחזקה כאילו תקעה את העקבים במדרכה בכל צעד מחדש. הנוכחות שלה הייתה כל מה שידעתי שאסור לנשים להיות. חזקה, אסרטיבית, בלתי מתנצלת על קיומה. היא הייתה חייזר עבורי, לא שייכת בכלל לעולם המושגים של קריית אונו של 1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים. אחרי שנים נפגשנו בבית קפה בתל אביב והיא ניסתה להכניס אותי למיטה. סירבתי ולא האמנתי איך הצטלבו דרכינו, האם אני עזבתי את כדור הארץ או שהיא חזרה לכוח המשיכה שלו.

מונֵה, שכן שלי, היה המקרין, בעצם עוזר המקרין, ובגלל זה יכולתי לראות את כל הסרטים. לחלק מהם הייתי קונה כרטיס בעשרים וחמש אגורות, וכשהיו סרטים שלא היה לי כסף בשבילם, הייתי עולה לחדר של המקרין, עומדת על הברכיים על קופסאות הפילם המתכתיות ומכניסה את הפרצוף לחריר בקיר. רק כשהסרט היה נגמר הרגשתי איך הפנים שלי הזיעו במסגרת של החריר, היה לי פס אדום מסביב לכל הפרצוף, הברכיים שלי הרגישו כמו נעצים כי לא הזזתי אותן במשך כל ההקרנה והייתי צריכה לקפוץ כדי שהנמלול המעצבן בכל הרגליים יעבור. את הסרטים שבהם הרגשתי את הנמלול לפני הסוף לא אהבתי.

רק דבר אחד היה ממש אסור לי לעשות. להכניס את היד לפני הפנס של המקרנה. כי אז היד שלי תימס. ככה מונה אמר לי. אני חייבת ממש לשלוט בעצמי ולא להכניס את היד לפני הנורה השורפת, כי אז תנשור לי היד.

במוצאי שבת היו מגיעים להצגה שנייה כל הבנים הכי שווים מקריית אונו, מקיראון ומהמעברה – השטח שבין קריית אונו הוותיקה לקיראון החדשה. היה הרבה קסם בבנים משטח ההפקר שלא הלכו לתיכון בן צבי או לתיכון בכלל. אותו רגש מעורב הרגשתי שנים מאוחר יותר כלפי אקטונה, הגיבור יפה התואר והסליזי של פאוזלוני, או למרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה". תחושה שהזכירה לי את מה שהרגשתי אז – והתביישתי בו – אל משה סאלם, מאיר ויצמן וג'קי בוטבגה.

זה היה הרבה שנים לפני שידעתי שקוראים לזה "התשוקה אל הפרא האציל" וקלקלו לי את הפנטזיה שנשכה לי את שיפולי הבטן.

המכנסיים שלהם נגמרו מתחת לעצם של אגן הירכיים, החולצות היו צמודות עד שהכפתורים היו צריכים להשתדל שלא להתפקע, והם עישנו סיגריות אמריקאיות בלי הפסקה, גם בסרט. כולם פחדו מהם. למרות שאף פעם לא היו מכות, הם העבירו איזה אי-שקט ועצבנות שעוד רגע תתפוצץ למישהו בפרצוף. בדרך כלל לא היו איתם בכלל בנות. רק ז'קלין ושרלוט, אחיות שכולם אמרו עליהן שהן זונות. אבל אף אחד לא ממש ידע מה זה.

לפעמים הייתי מפנטזת שאני מכניסה את היד לפני הפנס של המקרנה, ואז היד שלי נופלת. קוראים לאמבולנס, כולם עומדים סביבי, סוף סוף מבחינים בי, דואגים לשלומי, ואולי אפילו מצליחים לחבר לי את היד בחזרה לזרוע. ואז אני חוזרת לקולנוע גיבורה ומיוסרת. אפילו מאיר ויצמן, שהיה המלך של הצ'חצ'חים, שם לב אליי.

אני הייתי מהאשכנזים של קריית אונו הוותיקה, והכרתי טוב את אסתר, אימא של יונה וולך, כי היא הייתה גם המזכירה של בית הספר, חוץ מזה שהיא מכרה כרטיסים בקולנוע, וגם הייתה שכנה שלי, אבל נפשי יצאה אל הצ'חצ'חים של המעברה. הם היו ההבטחה הכי פרועה של חיים מחוץ לזעיר בורגנות החונקת של אימא שלי ודודה שלי והשכנים שלי. הם היו משוחררים לגמרי מזיכרונות המלחמה הגדולה ההיא. בבתים שלהם היה ריח אחר, ותמיד היה שם רעש, והמון אנשים. אני יודעת כי הייתה לי חברה, לאה ספוז'ניקוב, שגרה שם, וגם מהמרפסת שלה אפשר היה לראות אותם מתקבצים בקפה של הטוטו שהיה המרכז של כל המעברה.

הכי אהבתי את המפגשים של מוצאי שבת בקולנוע, למרות שבאמצע השבוע היו סרטים שריגשו אותי יותר. למשל את "הירושימה מון אמור" שאף אחד לא רצה ללכת איתי אליו, ראיתי שלוש פעמים ורק עשר שנים מאוחר יותר הבנתי למה התרגשתי ממנו. וזה לא היה קשור להורמונים של מוצ"ש בקולנוע. את "הירושימה מון אמור" ראיתי עד שהפס האדום על הפנים שלי הפך לוהט, רציתי להיות זו שגזזו לה את השיער, וגם חלק מאלה שגזזו לה את השיער, רציתי לדבר צרפתית כמו בסרט, לעשן כמו שעישנו שם. רציתי שזה לא ייגמר אף פעם, שהתחושות החריפות של אהבה, בגידה, שנאה, יהיו החיים שלי. הזמן הזה שגרם לי להרגיש שאני יוצאת מהגוף והופכת לישות שאין לה קשר עם האפור של המציאות. זה היה הזמן הכי מתוק שידעתי.

והיה עוד דבר אחד שהייתה בו מתיקות עצומה בקולנוע של אימא של יונה וולך – התמונות שתלו בקולנוע לפני הסרט. בחזית הקולנוע ניצבו שני חלונות ראווה מוארכים ושם הודבקו בכל יום תמונות סטילס מהסרט של הערב, שלוש באמצע, מקבילות אחת לשנייה, ושלוש בכל צד שנִתלו באלכסון מענטז. מזווית מסוימת, אם חלון הראווה היה קצת פתוח ב"מאחורה" שלו, ואני הצלחתי לשלוח את היד ממש עד הלבד שעליו היו התמונות תלויות, הייתי מצליחה לתלוש את התמונה הימנית קיצונית. וכבר היה לי אוסף די יפה של התמונות האלו. כל תמונה כזאת השאירה שריטה מהסורג על החלק הרך של הזרוע הדי שמנמנה שלי, עדות לכמה היה חשוב לי המגע עם מה שאז חשבתי שהיה הערוץ הישיר שלי להוליווד.

אדווה, שהייתה הכי יפה והכי מלכה בכיתה, באה אליי. זה היה בבוקר של היום ה-24 של החופש הגדול. ממש התרגשתי מזה שאדווה באה אליי וכתבתי את זה ביומן. בחוץ היו מאות מעלות בצל והרגשה שטיגנו את האוויר. דיברנו על קולנוע וניסיתי להסביר לה למה אני אהיה במאית קולנוע כשאהיה גדולה. לא אמרתי לה שזה בגלל שאפשר לברוח בחושך ולהיעלם מהלחץ של אימא שלי ומהעצב שהיא מקרינה אל העולם. שאפשר לשכוח את הכאב וההשפלה שהבשר שלי עוד זכר מהמכות שחטפתי מהבעל השני שלה לפני שהתגרשה ממנו, שהרביץ לי עם חגורות, אפילו שהוא לא היה אבא שלי. לא יכולתי לומר לה את כל זה, כי לא באמת ידעתי למה כל כך טוב לי בחושך הקריר הזה של אולם הקולנוע. אולי אחרי "400 המלקות" של טריפו, כשסוף סוף ראיתי ילד כועס ושונא, ולא הציעו לי סוף מתקתק שבו כולם משלימים עם כולם, אולי אחרי הסרט הזה הבנתי קצת יותר. אז השתמשתי במשפטים שזכרתי בעל פה ושקראתי ב"עולם הקולנוע" כשראיינו איזה במאי צרפתי שלא זכרתי את שמו. משהו על שילוב של תמונה וקול שהופכים למציאות חדשה.

אחר כך הלכנו לראות את התמונות החדשות שתלו בחלון הראווה של הקולנוע, כדי שאולי בערב נלך ביחד לסרט.

מכל הבנות אני הייתי היחידה שאף פעם לא ראתה איבר מין זכרי. פשוט כי אבא שלי ואימא שלי כבר התגרשו, וגם כשהיא גרה עם הבעל השני שלה, שהרביץ לי ולה מכות איומות, לא יצא לי בכלל לראות לו. ועכשיו גרנו בבית של בנות.

ליד הקולנוע עמד בחור גבוה עם שיער בהיר וארוך ועיניים מאוימות. הוא לבש מעיל אפור. אנחנו היינו במכנסיים קצרים וגופיות. הוא היה מוזר והלך איך שהגענו. התמונות בחלון הראווה הימני היו של "דו-קרב בצהרי יום", שאמור היה להיות מוקרן בשבת בבוקר, ולא הצלחתי להגיע לתמונה של הבלונדינית והשחורה במרכבה כשהן עוזבות את העיירה, מותירות את גרי קופר ללחום את המלחמה הגברית הצודקת שלו, ובחלון השמאלי היו תמונות של איזה סרט צרפתי בשחור-לבן, "ילדי גן עדן", שגם אותו אלך לראות המון פעמים במהלך השנים. ליד חלון הראווה השמאלי שמעתי רעש מוזר. רשרוש כזה. הלכתי לראות מה זה, מולי עמד הגבר עם המעיל. הוא היה מאוד גבוה, ומתחת למעיל פלג הגוף התחתון שלו היה חשוף.

פעם ראשונה שראיתי איבר זכרי היה שם בחום של סוף יולי בקולנוע אור און, והוא היה אדום וענק ומאוד מפחיד.

לא הצלחתי לקרוא לאדווה כי לא יצא לי קול מהגרון, שמעתי אותה מאחור מאיצה בי ללכת, הרגליים שלי לא הצליחו לזוז. ואז באבחת מבט התקתי את העיניים מחתיכת הבשר הזקורה הזו, שכאילו לא הייתה שייכת בכלל לגוף של יצור אנושי, אל העיניים שלו וראיתי בהלה של ילד קטן. שמעתי את הנשימה של אדווה נעתקת מאחוריי, תפסתי אותה ביד ויחד ברחנו כמו משוגעות, בשיא המהירות. היינו צריכות לחצות את גבעת הכורכר שבין הקולנוע והבית שלי. היה נדמה שלעולם היא לא תיגמר. ל"דו-קרב בצהרי יום" שהוקרן באותו יום כבר לא הלכנו.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי איך זה נראה, חוץ מהספר על הסברה מינית, הישן, מ-1947, ששם היו ציורים שבכלל לא היו דומים למה שראיתי לאיש מהקולנוע, אולי כי הם היו בלי צבע. בספר הזה גם קראתי שיש דבר כזה שקוראים לו אביונה, מילה כל כך מכוערת שהתחברה לי עם אביונים וקבצנים ברחוב ולא עם משהו מענג ומסתורי. ושוב עברו שנים עד שלמדתי שאביונה זו מילה לא מוצלחת לאורגזמה, ושאורגזמה זו דווקא המצאה מאוד מוצלחת.

איכשהו כל זה מחזיר אותי ליונה וולך, שהייתה האישה הראשונה שהציעה לי בנוכחות שלה, בלי ידיעתה, שאפשר גם אחרת, שאפשר לא להסתפק באביונה, אלא לבחור באורגזמה. שמותר לתקוע את העקבים במדרכה, לרצות בכל הכוח ולא רק לחכות שירצו אותי. שאפשר לחשוב מחשבות אסורות ולבטא אותן בקולי קולות, ושזה אפילו מרטיט מרוב עונג.