פוסט אורח: סיפור פרוזה קצר מאת אורנה בן-דור העוסק בקולנוע "און און" בקרית-אונו

פורסם: 2 בינואר 2013 ב-Uncategorized

בשנת 2007 כתבה אורנה בן-דור את הסיפור הקצר "דו-קרב בצהרי היום". הסיפור עוסק בזכרונותיה כנערה בקרית אונו ובקולנוע "אור און" ביישוב, שהיה בבעלותם של הוריה של המשוררת יונה וולך ז"ל. הסיפור הופיע באנתולוגיה "כשמדלין סטו בוכה" (הוצאת גלורי).

לימים, נסגר הקולנוע בקרית אונו. כיום, המבנה מיותם, עזוב ונטוש.

זה מה שנשאר מהקולנוע הראשון של קרית אונו, "אור און". צילום:

זה מה שנשאר מהקולנוע הראשון של קרית אונו, "אור און". צילום: עבר פשוט

***

"דו-קרב בצהרי יום"/ אורנה בן דור

הקולנוע בקריית אונו, איפה שגדלתי, היה של המשפחה של יונה וולך. אימא של יונה, אסתר, הייתה הקופאית. בעצם, אולי הקולנוע לא היה של המשפחה של יונה ורק אימא של יונה, אסתר, הייתה הקופאית.

במוצאי שבת הקרינו את הלהיטים, אלביס, לורנס איש ערב, ד"ר ז'יוואגו, ובאמצע השבוע היו מערבונים ו"אשתקד במריאנבד" ודוריס דיי.

את יונה וולך בעצמה נורא פחדתי לפגוש ברחוב כשהייתי לבד. היא תמיד לבשה שחור, חליפת עור שחורה ומגפיים שחורים, השיער שלה היה ארוך עד המותניים ומתולתל כמו של גורגונה, וההליכה שלה הייתה כבדה וחזקה כאילו תקעה את העקבים במדרכה בכל צעד מחדש. הנוכחות שלה הייתה כל מה שידעתי שאסור לנשים להיות. חזקה, אסרטיבית, בלתי מתנצלת על קיומה. היא הייתה חייזר עבורי, לא שייכת בכלל לעולם המושגים של קריית אונו של 1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים. אחרי שנים נפגשנו בבית קפה בתל אביב והיא ניסתה להכניס אותי למיטה. סירבתי ולא האמנתי איך הצטלבו דרכינו, האם אני עזבתי את כדור הארץ או שהיא חזרה לכוח המשיכה שלו.

מונֵה, שכן שלי, היה המקרין, בעצם עוזר המקרין, ובגלל זה יכולתי לראות את כל הסרטים. לחלק מהם הייתי קונה כרטיס בעשרים וחמש אגורות, וכשהיו סרטים שלא היה לי כסף בשבילם, הייתי עולה לחדר של המקרין, עומדת על הברכיים על קופסאות הפילם המתכתיות ומכניסה את הפרצוף לחריר בקיר. רק כשהסרט היה נגמר הרגשתי איך הפנים שלי הזיעו במסגרת של החריר, היה לי פס אדום מסביב לכל הפרצוף, הברכיים שלי הרגישו כמו נעצים כי לא הזזתי אותן במשך כל ההקרנה והייתי צריכה לקפוץ כדי שהנמלול המעצבן בכל הרגליים יעבור. את הסרטים שבהם הרגשתי את הנמלול לפני הסוף לא אהבתי.

רק דבר אחד היה ממש אסור לי לעשות. להכניס את היד לפני הפנס של המקרנה. כי אז היד שלי תימס. ככה מונה אמר לי. אני חייבת ממש לשלוט בעצמי ולא להכניס את היד לפני הנורה השורפת, כי אז תנשור לי היד.

במוצאי שבת היו מגיעים להצגה שנייה כל הבנים הכי שווים מקריית אונו, מקיראון ומהמעברה – השטח שבין קריית אונו הוותיקה לקיראון החדשה. היה הרבה קסם בבנים משטח ההפקר שלא הלכו לתיכון בן צבי או לתיכון בכלל. אותו רגש מעורב הרגשתי שנים מאוחר יותר כלפי אקטונה, הגיבור יפה התואר והסליזי של פאוזלוני, או למרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה". תחושה שהזכירה לי את מה שהרגשתי אז – והתביישתי בו – אל משה סאלם, מאיר ויצמן וג'קי בוטבגה.

זה היה הרבה שנים לפני שידעתי שקוראים לזה "התשוקה אל הפרא האציל" וקלקלו לי את הפנטזיה שנשכה לי את שיפולי הבטן.

המכנסיים שלהם נגמרו מתחת לעצם של אגן הירכיים, החולצות היו צמודות עד שהכפתורים היו צריכים להשתדל שלא להתפקע, והם עישנו סיגריות אמריקאיות בלי הפסקה, גם בסרט. כולם פחדו מהם. למרות שאף פעם לא היו מכות, הם העבירו איזה אי-שקט ועצבנות שעוד רגע תתפוצץ למישהו בפרצוף. בדרך כלל לא היו איתם בכלל בנות. רק ז'קלין ושרלוט, אחיות שכולם אמרו עליהן שהן זונות. אבל אף אחד לא ממש ידע מה זה.

לפעמים הייתי מפנטזת שאני מכניסה את היד לפני הפנס של המקרנה, ואז היד שלי נופלת. קוראים לאמבולנס, כולם עומדים סביבי, סוף סוף מבחינים בי, דואגים לשלומי, ואולי אפילו מצליחים לחבר לי את היד בחזרה לזרוע. ואז אני חוזרת לקולנוע גיבורה ומיוסרת. אפילו מאיר ויצמן, שהיה המלך של הצ'חצ'חים, שם לב אליי.

אני הייתי מהאשכנזים של קריית אונו הוותיקה, והכרתי טוב את אסתר, אימא של יונה וולך, כי היא הייתה גם המזכירה של בית הספר, חוץ מזה שהיא מכרה כרטיסים בקולנוע, וגם הייתה שכנה שלי, אבל נפשי יצאה אל הצ'חצ'חים של המעברה. הם היו ההבטחה הכי פרועה של חיים מחוץ לזעיר בורגנות החונקת של אימא שלי ודודה שלי והשכנים שלי. הם היו משוחררים לגמרי מזיכרונות המלחמה הגדולה ההיא. בבתים שלהם היה ריח אחר, ותמיד היה שם רעש, והמון אנשים. אני יודעת כי הייתה לי חברה, לאה ספוז'ניקוב, שגרה שם, וגם מהמרפסת שלה אפשר היה לראות אותם מתקבצים בקפה של הטוטו שהיה המרכז של כל המעברה.

הכי אהבתי את המפגשים של מוצאי שבת בקולנוע, למרות שבאמצע השבוע היו סרטים שריגשו אותי יותר. למשל את "הירושימה מון אמור" שאף אחד לא רצה ללכת איתי אליו, ראיתי שלוש פעמים ורק עשר שנים מאוחר יותר הבנתי למה התרגשתי ממנו. וזה לא היה קשור להורמונים של מוצ"ש בקולנוע. את "הירושימה מון אמור" ראיתי עד שהפס האדום על הפנים שלי הפך לוהט, רציתי להיות זו שגזזו לה את השיער, וגם חלק מאלה שגזזו לה את השיער, רציתי לדבר צרפתית כמו בסרט, לעשן כמו שעישנו שם. רציתי שזה לא ייגמר אף פעם, שהתחושות החריפות של אהבה, בגידה, שנאה, יהיו החיים שלי. הזמן הזה שגרם לי להרגיש שאני יוצאת מהגוף והופכת לישות שאין לה קשר עם האפור של המציאות. זה היה הזמן הכי מתוק שידעתי.

והיה עוד דבר אחד שהייתה בו מתיקות עצומה בקולנוע של אימא של יונה וולך – התמונות שתלו בקולנוע לפני הסרט. בחזית הקולנוע ניצבו שני חלונות ראווה מוארכים ושם הודבקו בכל יום תמונות סטילס מהסרט של הערב, שלוש באמצע, מקבילות אחת לשנייה, ושלוש בכל צד שנִתלו באלכסון מענטז. מזווית מסוימת, אם חלון הראווה היה קצת פתוח ב"מאחורה" שלו, ואני הצלחתי לשלוח את היד ממש עד הלבד שעליו היו התמונות תלויות, הייתי מצליחה לתלוש את התמונה הימנית קיצונית. וכבר היה לי אוסף די יפה של התמונות האלו. כל תמונה כזאת השאירה שריטה מהסורג על החלק הרך של הזרוע הדי שמנמנה שלי, עדות לכמה היה חשוב לי המגע עם מה שאז חשבתי שהיה הערוץ הישיר שלי להוליווד.

אדווה, שהייתה הכי יפה והכי מלכה בכיתה, באה אליי. זה היה בבוקר של היום ה-24 של החופש הגדול. ממש התרגשתי מזה שאדווה באה אליי וכתבתי את זה ביומן. בחוץ היו מאות מעלות בצל והרגשה שטיגנו את האוויר. דיברנו על קולנוע וניסיתי להסביר לה למה אני אהיה במאית קולנוע כשאהיה גדולה. לא אמרתי לה שזה בגלל שאפשר לברוח בחושך ולהיעלם מהלחץ של אימא שלי ומהעצב שהיא מקרינה אל העולם. שאפשר לשכוח את הכאב וההשפלה שהבשר שלי עוד זכר מהמכות שחטפתי מהבעל השני שלה לפני שהתגרשה ממנו, שהרביץ לי עם חגורות, אפילו שהוא לא היה אבא שלי. לא יכולתי לומר לה את כל זה, כי לא באמת ידעתי למה כל כך טוב לי בחושך הקריר הזה של אולם הקולנוע. אולי אחרי "400 המלקות" של טריפו, כשסוף סוף ראיתי ילד כועס ושונא, ולא הציעו לי סוף מתקתק שבו כולם משלימים עם כולם, אולי אחרי הסרט הזה הבנתי קצת יותר. אז השתמשתי במשפטים שזכרתי בעל פה ושקראתי ב"עולם הקולנוע" כשראיינו איזה במאי צרפתי שלא זכרתי את שמו. משהו על שילוב של תמונה וקול שהופכים למציאות חדשה.

אחר כך הלכנו לראות את התמונות החדשות שתלו בחלון הראווה של הקולנוע, כדי שאולי בערב נלך ביחד לסרט.

מכל הבנות אני הייתי היחידה שאף פעם לא ראתה איבר מין זכרי. פשוט כי אבא שלי ואימא שלי כבר התגרשו, וגם כשהיא גרה עם הבעל השני שלה, שהרביץ לי ולה מכות איומות, לא יצא לי בכלל לראות לו. ועכשיו גרנו בבית של בנות.

ליד הקולנוע עמד בחור גבוה עם שיער בהיר וארוך ועיניים מאוימות. הוא לבש מעיל אפור. אנחנו היינו במכנסיים קצרים וגופיות. הוא היה מוזר והלך איך שהגענו. התמונות בחלון הראווה הימני היו של "דו-קרב בצהרי יום", שאמור היה להיות מוקרן בשבת בבוקר, ולא הצלחתי להגיע לתמונה של הבלונדינית והשחורה במרכבה כשהן עוזבות את העיירה, מותירות את גרי קופר ללחום את המלחמה הגברית הצודקת שלו, ובחלון השמאלי היו תמונות של איזה סרט צרפתי בשחור-לבן, "ילדי גן עדן", שגם אותו אלך לראות המון פעמים במהלך השנים. ליד חלון הראווה השמאלי שמעתי רעש מוזר. רשרוש כזה. הלכתי לראות מה זה, מולי עמד הגבר עם המעיל. הוא היה מאוד גבוה, ומתחת למעיל פלג הגוף התחתון שלו היה חשוף.

פעם ראשונה שראיתי איבר זכרי היה שם בחום של סוף יולי בקולנוע אור און, והוא היה אדום וענק ומאוד מפחיד.

לא הצלחתי לקרוא לאדווה כי לא יצא לי קול מהגרון, שמעתי אותה מאחור מאיצה בי ללכת, הרגליים שלי לא הצליחו לזוז. ואז באבחת מבט התקתי את העיניים מחתיכת הבשר הזקורה הזו, שכאילו לא הייתה שייכת בכלל לגוף של יצור אנושי, אל העיניים שלו וראיתי בהלה של ילד קטן. שמעתי את הנשימה של אדווה נעתקת מאחוריי, תפסתי אותה ביד ויחד ברחנו כמו משוגעות, בשיא המהירות. היינו צריכות לחצות את גבעת הכורכר שבין הקולנוע והבית שלי. היה נדמה שלעולם היא לא תיגמר. ל"דו-קרב בצהרי יום" שהוקרן באותו יום כבר לא הלכנו.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי איך זה נראה, חוץ מהספר על הסברה מינית, הישן, מ-1947, ששם היו ציורים שבכלל לא היו דומים למה שראיתי לאיש מהקולנוע, אולי כי הם היו בלי צבע. בספר הזה גם קראתי שיש דבר כזה שקוראים לו אביונה, מילה כל כך מכוערת שהתחברה לי עם אביונים וקבצנים ברחוב ולא עם משהו מענג ומסתורי. ושוב עברו שנים עד שלמדתי שאביונה זו מילה לא מוצלחת לאורגזמה, ושאורגזמה זו דווקא המצאה מאוד מוצלחת.

איכשהו כל זה מחזיר אותי ליונה וולך, שהייתה האישה הראשונה שהציעה לי בנוכחות שלה, בלי ידיעתה, שאפשר גם אחרת, שאפשר לא להסתפק באביונה, אלא לבחור באורגזמה. שמותר לתקוע את העקבים במדרכה, לרצות בכל הכוח ולא רק לחכות שירצו אותי. שאפשר לחשוב מחשבות אסורות ולבטא אותן בקולי קולות, ושזה אפילו מרטיט מרוב עונג.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s