הארכיון של אפריל, 2013

שורות שורות...

שורות שורות…

זה קרה השבוע.

בפעם המי-יודע-כמה נסיעה אל יעד לא ידוע ולא מוכר במטרה להציל עוד שרידים מבית קולנוע של פעם. ידיעות בעיתונים באינטרנט דיווחו שאו-טו-טו והקולנוע ייהרס ובמקומו ייבנה עוד מגדל מגורים. חברים מהעיר בה ממוקם הקולנוע דיווחו בהתרגשות בטלפון שהמבנה עומד נטוש, עזוב והרוס וכדאי שאנסה לבקר בו.

בו במקום החלטתי שאין טעם להתמהמה, שעליי להגיע במהירות האפשרית ולנסות להציל את שאפשר.

כמה מכם – מבקרי המבנים הנטושים – מבינים שלזמן ישנו תפקיד מכריע. הקולנוע, על אף שעומד שומם כשלושים שנה, חי על זמן שאול. כשאני מגיע למבנה נטוש, אני יוצא מתוך נקודת הנחה אחת: המקום הזה לא יהיה קיים בשבוע הבא.

הנה סיפור אחד כדי לחזק את הנחתי: בעיר התחתית בחיפה שכנה לה במשך שנים "במה 2" של תיאטרון חיפה. מדובר היה באולם נוסף של התיאטרון שהציג הצגות באולם קטן ואינטימי. מעבר לחוויה הנהדרת, אי אפשר היה שלא להתרשם מהמבנה עוצר הנשימה – בניין מימי הטורקים. "במה 2" ננטשה לפני כמה שנים ומעת לעת, בכל פעם כשהייתה לי פגישה בחיפה, הייתי קופץ לבקר במקום. מחודש לחודש הפרצה בכניסה למקום הלכה וגדלה, מחודש לחודש גדלה גם כמות ההומלסים במקום, מחודש לחודש היה ברור שבקרוב לא יוותרו שרידים. צדקתי. בשבוע שעבר פרצה במקום שריפה (נר דולק שנשכח? סיגריה בוערת?) ומחקה את ההיסטוריה. 150 מקומות ישיבה, במה, חיפוי עץ, דלתות מרהיבות, כנפיים ענקיות (עבודה בעץ) שמאוד רציתי להציל… הכל הלך.

חזרה לקולנוע. כל נסיעה כזאת, ואין זה משנה אם מדובר ביעד קרוב או רחוק, מחייבת תהליך למידה מדוקדק. אתה לומד את ההיסטוריה של המקום: מתי נוסד, מי ניהל, מה הקרינו בו, מתי נסגר ולמה, מפת כבישים, תצלומי אוויר, גוגל וויקיפדיה וכל אמצעי אחר שיכול לסייע. אתה מתחקר מכרים וחברים עד שאתה חש שאתה יודע הכל על המקום. ואז, ביום עצמו, אתה נוסע עם ארגז כלי עבודה שלא היה מבייש שיפוצניק נחשב, סנדוויצ'ים ומים. הרבה מים. אתה גם לוקח בחשבון שייתכן מאוד שאין כניסה, שהמקום סגור ומבוצר ושהנסיעה שעשית התבררה כבזבוז זמן.

נסעתי ביום רביעי, בשבוע שעבר. עצרתי 50 מטרים מהמקום. במשך דקות ארוכות התבוננתי במבנה הנטוש ודמיינתי את ימי הזוהר שלו. הנה, כאן בדיוק עמדה הקופה. בימי שישי בצהריים, כך למדתי מהתחקירים, צבאו תושבי השכונה על שני האשנבים ותבעו כרטיסים "במקומות הטובים ביותר". והנה, כאן ממש היתה הכניסה לקולנוע. כאן עמד הכרטיסן וקרע את הכרטיסים. וכאן עמדה הויטרינה שהציגה את סרט "השבוע" וסרט "בשבוע הבא".

ועכשיו? כלום.

אני יורד מהאוטו ועושה סיבוב רגלי, העיניים תרות אחר פרצה אל המקום. אחרי סריקה מדוקדקת לשמחתי נמצאת כזאת. אני משלשל את התיק פנימה, טיפוס זריז על המרזב ואני בפנים. ואז זה המראה מכה בי וממסמר אותי אל הרצפה: שורות-שורות של כיסאות, מלמעלה ועד למטה, מימין ומשמאל, כאילו שרק אתמול הקרינו כאן סרט. מאות כיסאות, חלקם מרופדים וחלקם כיסאות עץ. המחזה מבלבל אותי לחלוטין. העיניים אינן טועות ורואות קולנוע שלם, אלא שלוקח לראש כמה שניות להבין: זה נטוש, זה עזוב, זה לא חי כבר 30 שנה. אני מחליט לשבת על אחד הכיסאות (שורה שש, כסא 12), לחוות את אותה תחושה שחוו תושבי השכונה לפני שלושים וארבעים וחמישים שנה. אני נבלע בתוך הכסא ומתמוגג מהנוחות. אני מניח את ידי על המשענת והופ – היא מתפוררת.

אני קם ומחליט לעשות סיור במבנה כולו. אני מטפס על המדרגות ולא יכול שלא להבחין במספרים המקובעים עליהן, שפעם בחושך האירו את מספרי השורות. אני דוחף את הדלתות הכבדות של האולם ובצד ימין אני מגלה את מה שהיה פעם המזנון. שרוף לחלוטין. על הקיר נותרה מדבקה גדולה ומתקלפת של טמפו. מאחורי המזנון – השירותים.

לשמאלי הקופות. כספת גדולה, מקובעת לרצפה, עדיין עומדת בגאון. למישהו יש מפתחות?

מדרגות לולייניות מובילות אותי אל הקומה השנייה. לובי קטנטן, שפעם כנראה שקק חיים ואכלס את עובדי הקולנוע. בצד ימין, חדר המקרין. על הקיר מתקלפת כרזת קולנוע משנת 1979. אני מפעיל את הפנס, אך לאכזבתי דבר לא נותר מחדר המקרין. אני מתבונן על האולם דרך החרכים הרבים שעל הקיר, מדמיין שאני מקרין סרט על המסך שהיה פעם מולי.

אני יוצא מחדר המקרין. מאחוריו אני מוצא את חדרו של מנהל הקולנוע. לימים הפך החדר הזה לחדר בלגן ופסולת וכעת אי אפשר להיכנס אליו. שורות של כסאות, שנערמו האחת על השנייה, חוסמות את המעבר. אני מוציא מהתיק שקיות אשפה גדולות ומתחיל לאסוף את הפסולת לתוכן. אגב, אם אי פעם תגיעו למבנה נטוש ותגלו ערימה של שקיות אשפה חדישות, אלה עם שרוכי הפלסטיק הצהובים, ומלאות בניירת, בקבוקים וסתם זבל – עבודה שלי.

בסבלנות אין-קץ, אני מתחיל לפרק את שורות הכיסאות שחוסמות את הכניסה. קודם כל ה"תוכי" הענק שלי, מעין מספרי פלדה אדירי-מימדים, שעימן אני מנתק את מוטות הברזל. התוכי גדול מאוד (יותר ממטר אורכו), הוא כבד (כשמונה ק"ג) ומצריך מאמץ גופני גדול. בשלב הזה מושבי הכסא "נושרים" על הארץ. עתה זה הזמן לעבור למברגה. אני פותח את הברגים ומשחרר את הלייסטים של שורת הכיסאות. ועכשיו, נותרות רק המשענות המחוברות לרגליים. בכל כסא ישנם שישה ברגים. המברגה נאנחת, מקטרת, מתייסרת – אך לבסוף משחררת את כל הברגים. אני מפנה ללובי את כל החלקים, מסדר אותם על פי סוג בערימות. את הברגים אני שומר בתוך שקית גדולה.

מחוגי השעון נוקפים. השעה כבר ארבע אחר הצהריים. אני עורך חשבון פשוט: אני כאן משעה עשר בבוקר. בקושי שתיתי, לא אכלתי דבר. העיניים כואבות מהאבק הרב. עוד שלוש שעות וכבר לא אראה כלום, אני אומר לעצמי, חייבים לתת גז. אז נכון, אתם בוודאי אומרים "שיבוא בשבוע הבא", אבל כאמור יכול להיות שלא יהיה שבוע הבא. זה קרה לי עם קולנוע ארמון בחולון. תכננתי לבקר בו, תיאמתי עם בעל-הבית שרכש את הנכס מועד ויום לפני – שריפה. המקום, על כל תכולתו, עלה באש. כשאתה כבר נמצא בקולנוע נטוש, אתה במרוץ נגד הזמן. להספיק כמה שיותר.

אני מכריח את עצמי לשתות בקבוק ליטר וחצי. המים שוטפים את האבק הרב שהצטבר בגרוני. אני משנס מותניים ומסתער על עוד שורה ועוד שורה ועוד שורה. ואז, כשמפלס הבלגן בחדר יורד, אני מגלה ארון פח סגור. אני פותח את הדלתות והגביע הקדוש של מבקרי המבנים הנטושים נגלה לעיניי: ארכיון הקולנוע. על מדפים מסודרים עשרות קלסרים ועליהם כתובות בטוש שחור השנים – 1963, 1964, 1965… – ואני רועד מהתרגשות. לחץ הזמן והחושך הקרב נראים לפתע שוליים. אני שולף קלסר, יושב על הרצפה ופותח: כל רשימת הסרטים של אותה שנה, תאריכים, מספר כרטיסים שנמכרו, אספקות אל המזנון, מכתבים יוצאים ונכנסים, רכישות, הזמנות, מוניות, משכורות לעובדים – כל ההיסטוריה של הקולנוע באותה שנה. ובתוך כל קלסר כזה ישנה מעטפה חומה גדולה. אני פותח אותה ומגלה כעשרים כרזות קולנוע, שנשמרו כמעט ללא פגע.

אני חייב מילה בעניין כרזות הקולנוע. זהו הדבר הקשה ביותר למצוא בבתי קולנוע נטושים. מה שלא נלקח על ידי עובדי המקום כשהתבשרו על סגירת הקולנוע, נלקח על ידי מבקרים כמוני או שמזיקים וחרקים כרסמו והרסו. נדיר למצוא כרזה שלמה בבית קולנוע ואילו עכשיו אני עומד מול אוצר – מאות כרזות, עשרות קלסרים ובהם ההיסטוריה של הקולנוע.

אני מפנה את כולם אל הלובי העליון, שותה עוד מים ומתכנן כיצד אעביר את הכל אל הקומה התחתונה. לרגע קל אני מרחם על עצמי ומתחיל במסע שכנועים עצמי. "בחיים לא תספיק", אני אומר לעצמי, "עוד מעט חושך, אתה עלול ליפול במדרגות ומי יידע שאתה כאן?". ואילו קול אחר אומר לי: "יאללה, תן גז. אולי בשבוע הבא תהיה כאן שריפה ואז כל זה יימחק. תחשוב על הרגע בו תשב בבית ותפתח את הקלסרים הללו. כמה כייף יהיה לך…"

הקול השני גורם לי לחייך ואז אני רץ, פשוט רץ. מכניס קלסרים אל שקיות גדולות ופותח בריצה דרך המדרגות הלולייניות, מניח את הכבודה בלובי התחתון ורץ מהר למעלה. ידיי עורמות עוד שקית ועוד שקית והכל בריצה. אני מתנשף, הזיעה והאבק מתישים אותי ובאותם רגעים אני מברך על כך שאני עושה ספורט כל כך הרבה פעמים בשבוע. בתום שעה וחצי והצלחתי להעביר את הכל ללובי התחתון. ועכשיו מה עושים? אני מתבונן על שקיות הקלסרים, על רגלי הכיסאות, המשענות והמושבים, מביט בשעון ורואה השעה שבע בדיוק. השמש כבר שוקעת ואני תקוע בקולנוע החשוך.

אני מתחיל לתכנן את הפינוי דרך החלון הקטן, עורם בידיי כמה שיותר חפצים וניגש אל החלון. אלא שהחלון קטן מדיי ואני נאלץ לוותר על שקית ועל כמה חלקי כסא. המצב איום ונורא. אני עורך חישוב מהיר ומגלה שאצטרך לא פחות מ-35 "נאגלות" של פינוי. לעבור דרך החלון עם כמה שיותר חפצים, ריצה אל האוטו, חזרה לקולנוע, כניסה דרך החלון וחוזר חלילה. ככה 35 פעמים. זה ייגמר בערך בעשר בלילה.

אני מתיישב בייאוש על השורה השישית ותוהה מה עליי לעשות עכשיו: לוותר או לפנות מה שאספיק עד שהחשיכה המוחלטת, שתגיע בעוד כעשרים דקות, תנצח. ואז אני שומע קולות. נערים עוברים בשביל שליד הקולנוע. אני מציץ מהחלון ורואה אותם, שני נערים, הולכים ברגל ומשוחחים ביניהם.

"הלו", אני צועק אליהם דרך החלון. "בא לכם לעשות כל אחד 100 שקלים בעשרים דקות?"

"בטח", משיב אחד הנערים. הם מתקרבים אל החלון.

"אתה גר כאן?" תוהה אחד הנערים.

"הלוואי", אני אומר לו. אני מצביע על ערימות חלקי הכיסאות ועל השקיות הגדולות ואומר: "אני מעביר לכם דרך החלון ואתם סוחבים את זה עד לאוטו. עשרים דקות וסיימנו. הולך?"

"הולך", שואגים שניהם.

וכך, באלתור המאה, אני מעביר אל הילדים דרך החלון את עמל יומי, והם סוחבים עד הרכב. בתום 20 דקות, כשהם אדומים וסמוקים מעייפות ומזיעה, המשימה הושלמה. אני משלם להם ורואה בעיניהם את השמחה בכסף שהורווח בעבודת כפיים.

"תגיד", שואל אחד הנערים. "אתה מתכנן לבוא לפה שוב?"

"למה?" אני שואל.

"כי אם תבוא עוד פעם, קח את הטלפון שלי. נשמח מאוד לבוא ולעזור לך. תמורת 100 שקל לכל אחד, כמובן".

אחלה דיל. אני קונה להם קולה קרה ונפרד מהם. הצילו אותי השניים.

שעתיים אחר כך אני מגיע הביתה ומפנה את הכבודה. אני מתיישב במרכז חדר העבודה ופותח את השקית הראשונה. אני שולף תיקיית קרטון. בתוכה עשרות מכתבים מצהיבים. כבר בדף הראשון עיניי זולגות דמעות. ברגע אחד העייפות מהיום הארוך, השרירים הכואבים, השריטות על הידיים – הכל נמחק.

"לכבוד (…) א.נ, העיריה מקדמת בברכה את יזמתכם להקים בית קולנוע בשכונה (…) ורואה בה שלב נוסף בפיתוח העיר בכלל והשכונה הנ"ל בפרט.

לנוכח ההשקעה הגדולה שתדרש למטרתכם זו ברצוננו לעודדכם ע"י מתן דחייה של שנה בתשלומים שיגיעו לעירייה בעד כל הקשור בהקמת הקולנוע. תשלומים אלה לא יחולו לפני ה-(…).

הננו לאחל לכם הצלחה ושגשוג במפעלכם…

בכבוד רב, סגן ראש העיר וגזבר העיריה (…) "

וזהו רק המסמך הראשון…

מודעות פרסומת